ת"א 32094-09-18

תקציר

התובע, יזם נדל"ן, תבע את תאגיד המים והביוב הנתבע להחזר דמי הבנייה. התובעת טענה כי הנתבעת לא סיפקה את התשתיות הדרושות המשרתות שתי שכונות שפיתחה ולכן לא הייתה לה עילה משפטית לגבות את האגרות. הנתבעת טענה כי אישרה את ההסכמים הרלוונטיים ומימנה חלקית חלק מהתשתיות. בית המשפט קבע כי הנתבעת לא הוכיחה די הצורך את ביצוע התשתיות הנדרשות. למרות שהממונה אישר את ההסכם, האישור הגיע עם מספר סייגים, בהם מניעת כפל גבייה והבטחה שהתאגיד יגבה עמלות רק כאשר לא היה לו מקור מימון אחר. בית המשפט מצא כי הנתבעת לא הראתה כל בנייה או מימון של תשתיות המשרתות את שכונותיה של התובעת ולכן לא הייתה לה עילה לגבות דמי בניה. באשר לצורך להוכיח הקמת תשתיות או מימון, הסכים בית המשפט עם התובעת כי נדרש קשר בין הגבייה לבין התמורה. פסיקות קודמות, שקשרו את האוסף לקונסטרוקציה, תמכו אף הן בפרשנות זו. כמו כן, בית המשפט בחן האם יש לראות בתשלומיה של התובעת "תשלומים קודמים", הפוטרים אותה מתוספת דמי בניה. בית המשפט קבע כי התשלומים ששילמה התובעת לחברה עירונית, שפעלה מטעם רשות מקרקעי ישראל, מהווים "תשלום קודם". עם זאת, לא היה מדובר בפטור מלא מגבייה נוספת אלא בפטור חלקי בלבד. בית המשפט בחן גם את טענות הנתבעת ביחס לשכונת ממשית. נמצא כי הנתבעת לא הוכיחה די הצורך ביצוע עבודות המשרתות את השכונה ולכן לא הייתה לה סיבה לגבות מהתובעת את ההיטלים שנגבו, למעט מתקן הטיהור. באשר למכון הטיהור, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי בעת הטעינה נדרשו תאגידי המים לגבות את ההיטל, ולכן החיוב היה כדין. בית המשפט הורה לנתבעת להשיב לתובע את שכר הטרחה שנגבה שלא כדין, בתוספת הוצאות התובע ושכ"ט עורך דין, שהסתכמו ב-70,000 ₪. הסכומים היו אמורים להיות משולמים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.