בג"צ 5848/99

תקציר

הפרשה נסובה סביב חוקיות המינויים לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (הוועדה) לפי סעיף 7 לחוק התכנון והבנייה, המאפשר לרשויות מקומיות להמליץ לשר הפנים על חמישה נציגים למינוי. העותרים, שמונו לוועדה על ידי השר, ערערו על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, לפיה רצוי שנציגי הרשויות המקומיות יהיו נבחרי ציבור או עובדי הרשות המקומית. דעת הרוב של בית המשפט העליון קבעה כי המונח "מייצג" בחוק מרמז על זיקה בין הנציג לבין הרשות המקומית, ולכן השר לא היה מוסמך למנות את העותרים, שלא היו קשורים לרשות. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענת העותרים כי היה מקום להתחשב בחברותם ארוכת השנים, תוך שהוא מדגיש את אופיין היחסי של החלטות בלתי חוקיות ואת חשיבות אכיפת החוק. השופטת פרוקצ'יה חלקה על כך, וטענה כי יש לפרש את המונח "מייצג" באופן רחב כך שיכלול גם אישי ציבור חיצוניים לרשות, ובלבד שהם ממלאים אחר דרישות העצמאות והיעדר ניגוד עניינים. השופטת ביניש הסכימה עם פרשנות הרוב לחוק, אך הדגישה את הצורך בקשר ארגוני בין הנציג לרשות לצורך ייצוג אפקטיבי. היא התייחסה גם לעצמאותם של חברי הוועדה, וציינה כי אמנם עליהם להפעיל שיקול דעת עצמאי, אך ניתוק הקשרים הארגוניים אינו הכרחי. פסק הדין חיזק את עקרון הייצוג במוסדות התכנון והדגיש את החשיבות של הימנעות מניגודי עניינים.