סע"ש 33305-06-20

תקציר

התובע, עובד בית החולים הנתבע, טען כי בית החולים הפלה אותו לרעה בענייני שכר ולא עמד בהתחייבויותיו בנוגע לקרן השתלמות. התובע דרש הפרשי שכר בסך 13,000 שקל לחודש, בטענה שעובדים אחרים קיבלו 70 שקל לשעה, ואילו הוא קיבל רק 40 שקל. הוא דרש גם הקמת קרן השתלמות, שלטענתו התחייב בית החולים להקים חצי שנה לאחר תחילת העסקתו, פיצוי על עוגמת נפש, וכן סך של 15 אלף שקל על כך שבית החולים לא מסר לו הודעה על תנאי עבודתו. בית החולים הכחיש את הטענות וטען כי הוסכם על שכרו של התובע, כי לא הייתה אפליה כלפיו וכי קרן ההשתלמות אינה גמלת חובה, ולכן בית החולים לא נדרש להסדרים כלשהם בעניין זה. בית המשפט מצא כי טענות התובע אינן מבוססות ברובן. נמצא כי שכרו של התובע נקבע על 40 ₪ לשעה וכי לא הייתה הסכמה או התחייבות להעלותו ל-70 ₪. בנוסף, התובעת לא הוכיחה כי עובדים בתפקידים דומים קיבלו שכר גבוה יותר, ולמעסיק יש פררוגטיבה ניהולית לקבוע את שכר העובדים, כל עוד הם אינם בניגוד לחוק או להסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. בית המשפט דחה גם את הטענה בעניין קרן השתלמות. התובע לא הוכיח כי בית החולים התחייב להקים קופה כזו, ובכל מקרה, השיהוי הממושך בדרישתה מעיד על הסכמתו לתנאי העסקתו בפועל. עם זאת, בית הדין מצא כי בית החולים אכן לא מסר לתובע הודעה על תנאי עבודתו כנדרש בחוק, ולכן הורה לבית החולים לשלם לתובע פיצוי בגין מחדל זה בסך 2,000 ₪. גם התביעה בגין עוגמת נפש נדחתה, שכן בית המשפט לא שוכנע כי נגרמה לתובעת מצוקה נפשית, וממילא מהשיחות בין הצדדים עולה כי התובעת לא הוטעתה על ידי בית החולים. לאור האמור, תביעתו של התובע נדחתה ברובה, והוא חויב לשלם לנתבע הוצאות בסך 10,000 ₪ בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. הנתבעת חויבה לשלם לתובע סך של 2,000 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת על תנאי העבודה בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, תוך זכות ערעור לבית הדין הארצי.