ת"א 38222-05-18

תקציר

פסק הדין דן בהיבט הנורמטיבי של תיקון כתב תביעה בסדר הדין האזרחי בישראל. באופן ספציפי, הוא מתייחס לכללים ולחריגים הנוגעים להעברת תביעה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי על בסיס סכום תביעה מעודכן, אשר חל עליו תקנות סדר הדין האזרחי. על פי תקנה 136, ניתן לתקן את התביעה ללא רשות מבית המשפט בתוך 15 יום מיום קבלת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. לאחר חלון זמן זה, בית המשפט בוחן את הבקשה לגופה. מטרת תקנה זו היא להתייעל, לקצר הליכים ולחסוך בעלויות. במקרה זה, התובע לא הגיש בקשה לתיקון התביעה בתוך פרק הזמן הרגולטורי, ולכן בית המשפט אינו מחויב לקבל את התיקון כעניין שבזכות. בית המשפט בוחן לגופה של הבקשה, בהתחשב בגורמים כגון שלב ההליך, תום ליבו של המבקש, ההשפעה הפוטנציאלית על יעילות המשפט ואורכו והאינטרסים של הצדדים והציבור. נמצא כי בקשתו של התובע נכשלת ברוב הסעיפים. ראשית, סכום התביעה, גם לאחר התיקון המוצע, אינו חורג מגבול סמכותו של בית משפט השלום, במיוחד כאשר בוחנים את נכויותיה הנוספות של התובעת שאינן קשורות לאירוע הנדון ואת הניכויים החלים בעניינה. שנית, שלב ההליך, ארבע שנים מיום הגשת התביעה, מכביד על התובע. העתירה מתוכננת לחודש הבא, וחילופי הגישור ועורכי הדין אינם מצדיקים את העיכוב בהגשת התיקון. שלישית, בית המשפט מוצא חוסר תום לב פרוצדורלי ושיהוי קיצוני מצד התובע בהגשת הבקשה, דבר שנעשה זמן רב לאחר הצעת פשרה של בית המשפט ושנתיים לאחר מתן חוות דעת המומחה. התובעת לא סיפקה הסבר מניח את הדעת לעיכוב זה. למרות זכותו של התובע לגשת לערכאות, האינטרס הציבורי בשימוש יעיל במשאבים שיפוטיים והיעדר הסבר סביר לשיהוי מטים את הכף לדחיית התביעה. עם זאת, בית המשפט מציע לתובעת אפשרות: ניתן לדחות את תביעתה מבלי לפגוע בה, ולאפשר לה להגיש אותה לבית המשפט המחוזי, או שההליכים יכולים להימשך בבית משפט השלום בתנאי שהפיצוי הכולל אינו חורג מסמכותו של בית המשפט. התובע נדרש להגיש את כל הראיות עד ליום 12.5.2022, ובקשת הנתבע להוצאות נותרת ללא שינוי. פסק הדין נועד לאזן בין האינטרסים של הצדדים לבין הציבור, ולהבטיח כי מערכת המשפט תתפקד ביעילות ובהגינות.