ת"א 53366-11-18

תקציר

בית המשפט פסק לטובת הבנק הנתבע בתביעה שהגישה לקוחה, התובעת, שטענה כי הבנק לא מנע משיכת כספים שלא כדין מחשבונה. התובע טען כי הבנק היה צריך לסרב לפדות שיקים מסוימים בשל אי סדרים בפעילות החשבון ואי התאמות חתימה על השיקים. עם זאת, השופט קבע כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה במשפט האזרחי, וסיפק ראיות מספיקות לכך שהבנק פעל ברשלנות. ראשית, השופטת מצאה כי משיכות סכומי כסף גדולים במזומן מהחשבון, שלטענת התובע היו חריגות מהפעילות הרגילה, היו למעשה התרחשויות שכיחות ותכופות לפני האירוע המדובר. השופט קיבל את נימוקי הבנק כי משיכות אלה היו חלק מהפעילות העסקית השוטפת של החברה, שכללה תשלום לספקים במזומן בשטחים ובירדן. לפיכך, קבע השופט כי הבנק לא יכול היה להתרשל בכך שלא זיהה משיכות אלה כחשודות. שנית, השופטת התייחסה לטענת התובעת כי הבנק איפשר פירעון שיקים בחתימה שונה מזו הרשומה בתיק, אשר היה צריך לסרב לה על פי נוהל הבנק. השופטת ציינה כי הבנק אכן עקב אחר אי התאמת החתימות בכך שיצר קשר עם בעל החשבון, נאהד, שאישר את החתימות על הצ'קים ואישר את התשלומים. השופט מצא את עדויות עדי הבנק בעניין זה אמינות ועקביות, וקיבל את גרסתם לאירועים על פני זו של התובע. יתר על כן, אותה חתימה על השיקים שבמחלוקת הופיעה על עשרות שיקים אחרים לפירעון צדדים שלישיים, שגם אותם כיבד הבנק, והתובע לא סיפק לכך כל הסבר מניח את הדעת. השופט הגיע למסקנה כי אמצעי הזהירות שנקט הבנק היו סבירים ועלו בקנה אחד עם חובת הזהירות המוטלת על התובע, מה גם שנהד אישר את העסקאות המדוברות. השופט דחה גם טענות נוספות שהעלה התובע וקבע כי הבנק לא התרשל בכיבוד השיקים. לפיכך נדחתה התביעה נגד הבנק, והתובע חויב לשאת בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עורך דין, וכן בהוצאות משפט בסך 17,000 ₪.