ת"א 27996-03-14

תקציר

פסק הדין דחה את תביעתן של אישה ובתה הבוגרת, שסבלה ממיקרוצפליה קשה ומפיגור שכלי בינוני, נגד מדינת ישראל בגין רשלנות רפואית. התובעים טענו כי הנתבעת לא פיקחה כראוי על ההיריון, לא אבחנה את המיקרוצפליה של העובר ולא המליצה על הפסקת הריון. התביעה הוגשה 24 שנים לאחר הלידה, ובית המשפט דחה אותה לראשונה בנימוק של התיישנות. עם זאת, השופט המשיך לבחון לגופה של התביעה ולא מצא ראיות לרשלנות מצד הנתבע. המסמכים הרפואיים הראו כי ההיריון היה במעקב צמוד והתפתחות העובר הייתה בטווח התקין, בניגוד לעדויות המומחים מטעם התובעות. השופט מצא את העדים המומחים מטעם הנתבעת משכנעים יותר, וקבע כי לא ניתן היה לאבחן את המיקרוצפליה של התובעת במהלך ההיריון, ואף לא היה קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק שנגרם לתובע. בנוסף, השופט ציין כי הפניית האם לייעוץ גנטי לא הייתה משנה את התוצאה, וכל המלצה להפסקת ההיריון הייתה אינה אתית ואינה חוקית. לבסוף הדגישה השופטת כי התביעה, שהוגשה שני עשורים לאחר האירועים, התבססה על ראייה לאחור ולא לקחה בחשבון את אמות המידה הרפואיות ואת הידע של אותה תקופה. מאחר שהתובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, נדחתה התביעה ללא צו להוצאות.