ע"ע 1167-10-22

תקציר

בפסק דין זה, בית הדין הארצי לעבודה דן בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, שדן בתביעתה של עובדת לשעבר בעיריית גבעתיים. הערעור הוגש על ידי העובדת, והעירייה, אף שלא ערערה על פסק הדין האזורי, העלתה טענה לגבי מעמדה כמעסיקה. **עיקרי פסק הדין האזורי (עליו נסוב הערעור):** * **מעסיקה:** בית הדין האזורי קבע כי עיריית גבעתיים היא המעסיקה של העובדת. * **התעמרות:** טענת העובדת להתעמרות נדחתה, אך היא זכתה לפיצוי של 15,000 ש"ח בגין עוגמת נפש שנגרמה לה כתוצאה משינויים בתפקידה, שכללו דרישה למטלות ניקיון. * **הודעה לעובד:** העירייה חויבה בפיצוי של 15,000 ש"ח בגין אי מסירת הודעה לעובד כנדרש בחוק. * **סיווג התפקיד:** בית הדין האזורי דחה את טענת העובדת כי ביצעה תפקיד של "מדריכה בחינוך המשלים" לפי חוקת העבודה, וקיבל את טענת העירייה כי תפקידה קרוב יותר לסייעת בגן, גם אם לא בוצע בגן ילדים. * **הפרשי שכר:** על בסיס סיווג התפקיד, בית הדין האזורי העדיף את חוות הדעת החשבונאית של העירייה וחייב אותה לשלם הפרשי שכר בסך 36,746 ש"ח. * **הרעה מוחשית ופיצויי פיטורים:** נקבע כי חלה הרעה מוחשית בתנאי העבודה עקב שינוי מהותי בתפקיד, ולכן העובדת זכאית לפיצויי פיטורים מלאים, בנוסף לפיצויים בגין גיל הפרישה. סכום ההשלמה היה 1,794 ש"ח, ובנוסף פיצויי הלנת פיטורים בסך 2,000 ש"ח. **עיקרי הערעור בפני בית הדין הארצי:** העובדת ערערה על שני היבטים: 1. **דחיית תביעתה לפיצוי בגין התעמרות.** 2. **קבלת טענת העירייה כי יש להשוות את תפקידה לתפקיד סייעת בגן, ולא למדריכה במועדונית.** **ניתוח משפטי וקביעות בית הדין הארצי:** 1. **מעסיקה:** בית הדין הארצי אימץ את קביעת בית הדין האזורי כי עיריית גבעתיים היא מעסיקתה של המערערת, והבהיר כי טענה זו של העירייה, שהועלתה מחדש, אינה משנה את המצב המשפטי, במיוחד בהקשר של חלות חוקת העבודה. 2. **התעמרות:** בית הדין הארצי אישר את קביעת בית הדין האזורי כי לא הוכחה התעמרות. הוא הדגיש כי הקביעות בעניין זה הן עובדתיות מובהקות, המבוססות על התרשמות ישירה מהראיות והעדים. בית הדין האזורי כבר נתן ביטוי לעוגמת הנפש באמצעות פיצוי כספי, אך ערעור זה לא התייחס לפיצוי זה. 3. **סיווג התפקיד וחלות חוקת העבודה:** * **המסגרת הנורמטיבית:** בית הדין הארצי התייחס להוראות חוקת העבודה, ובפרט לסעיף 101.4 העוסק בעובדי חינוך משלים, המבוססות על הסכם קיבוצי כללי. הוא הזמין את הצדדים להסכם הקיבוצי (מרכז השלטון המקומי וההסתדרות) להגיש את עמדתם. * **הגדרת "מפעלי חינוך משלים":** בית הדין אימץ את ההגדרה שנקבעה בפסיקה קודמת (ע"ע (ארצי) 48964-12-16) לפיה "המשותף לכל המסגרות... הוא היותן חינוך בלתי פורמלי... שמטרתן שיפור מיומנויות לימודיות וחברתיות, השתתפות בפעילויות פנאי...". * **ניתוח המועדונית:** בית הדין הארצי בחן את פעילות המועדונית בה עבדה המערערת וקבע, בהתבסס על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, כי עיקר פעילותה היה "סיפוק ארוחת צהריים... סיוע בהכנת שיעורי בית לחלק מהילדים, הפעלה של הילדים... והשגחה על הילדים בחצר". לאור זאת, נקבע כי המועדונית אינה עולה כדי "מפעל חינוך משלים", גם אם בוצעו בה פעילויות חינוכיות מסוימות. קביעה זו נתמכה בעמדותיהם של מרכז השלטון המקומי וההסתדרות. * **תפקיד המערערת:** גם אם המועדונית הייתה נחשבת כמפעל חינוך משלים, בית הדין הארצי הדגיש כי על המערערת היה להוכיח כי ביצעה תפקיד ספציפי המוסדר בפרק 101 לחוקת העבודה. בית הדין האזורי קבע כי תפקידה של המערערת (האכלה והשגחה) קרוב מהותית לתפקיד של סייעת בגן, אף שלא היה קיים בחוקת העבודה תפקיד מוגדר כ"סייעת במועדונית" או "סייעת בגן". הוא קבע כי גם אם הוגדר תפקידה "מדריכה", בפועל הוא לא עלה כדי "מדריכה בחינוך המשלים" לפי סעיף 101.4. * **העדפת חוות הדעת:** לאור האמור, בית הדין הארצי אישר את קביעת בית הדין האזורי להעדיף את חוות הדעת החשבונאית של העירייה, אשר קבעה את הפרשי השכר המגיעים למערערת על בסיס סיווג התפקיד כסייעת, ולא כ"מדריכה בחינוך המשלים". כפועל יוצא, גם טענותיה בנוגע לחופשה שנתית, שהתבססו על סיווג זה, נדחו. 4. **הרחבת חזית:** בית הדין הארצי דחה את טענת המערערת להרחבת חזית בנוגע לקביעה שהמועדונית אינה מפעל חינוך משלים. הוא הסביר כי העירייה טענה כבר בכתב ההגנה כי תפקיד המערערת היה "מטפלת בצהרון", וכי על המערערת עצמה הנטל להוכיח את התקיימות התנאים לתחולת חוקת העבודה על תפקידה. 5. **הוצאות:** בית הדין הארצי לא התערב בפסיקת ההוצאות של בית הדין האזורי, אך החליט, אף לדחות את הערעור, שלא לחייב את המערערת בהוצאות בנסיבות העניין. **סיכום:** בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור של המערערת. הוא אימץ את קביעות בית הדין האזורי בנוגע לדחיית טענת ההתעמרות, וכן בנוגע לסיווג תפקידה של המערערת. נקבע כי המועדונית בה עבדה אינה נחשבת "מפעל חינוך משלים" לפי חוקת העבודה, ותפקידה בפועל, אשר כלל בעיקר השגחה והאכלה, קרוב יותר לתפקיד של סייעת בגן, ולא של "מדריכה בחינוך המשלים". כפועל יוצא, הפרשי השכר שיש לשלם למערערת יחושבו על בסיס סיווג תפקיד זה.