ת"א 19250-09-17

תקציר

התובעים טענו לזכויות קנייניות מכוח החזקתם בחלקת אדמה. לטענתם, הם החזיקו בקרקע במשך 60 או 75 שנה, השקיעו בה והשתמשו בה למטרות שונות. עם זאת, טענתם לא הייתה עקבית ולא נתמכה בראיות. נטל ההוכחה הוטל על התובעים, והם לא הביאו ראיות מספיקות לחזקתם בתקופה הנטענת. יתר על כן, מהראיות עולה כי החלקה הייתה פנויה, ושימשה בעיקר לחניית כלי רכב, והתובעים עצמם לא ראו עצמם כבעלים. בית המשפט מצא כי הורי התובעים והתובעים הכירו בבעלות אחרים על הקרקע ואף ביקשו לרכוש או להחכיר אותה. התובעים גם לא נקטו בהליכים משפטיים לאורך השנים כדי לעמוד על זכויותיהם. באשר לתחולתו של סעיף 10 לחוק המקרקעין, עליו השתמשו התובעים, קבע בית המשפט כי הוא אינו רלוונטי למקרה זה. החוק מגן על קונים הרוכשים זכויות בתום לב על בסיס רישום, אך התובעים לא רכשו זכויות כלשהן ולא הוכיחו כל עוולה בהליך הרישום. יתר על כן, עקרון סופיות הרישום, לפי פקודת הסדר הזכויות במקרקעין וחוק המקרקעין, גרם לכך שרישום המקרקעין על שם הנתבע ביטל כל זכות מתנגשת שהייתה לתובעים. בנוסף, טענות התובעים נדחו בזמן, שכן היה עליהן להיות מובאות במסגרת תקופת ההתיישנות. בית המשפט הגיע למסקנה כי לתובעים אין זכויות בחלקה ודחה את תביעתם כנגד כל הנתבעים. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.