בש"פ 3221/12

תקציר

הכרעת הדין מתמקדת בערעור בשאלה האם תמליל ראיון שערך עד שערך תובע עם מתלונן צריך להיחשב כחומר חקירה, ובכך להעמיד אותו לעיון ההגנה. פרקליט מטעם פרקליטות המחוז ראיין מתלוננת קטינה בתיק שהוגש נגדו כתב אישום בגין אונס ומעשה מגונה. בעקבות הראיון התגלו פרטים חדשים שהובילו לחקירת משטרה נוספת. ההגנה טענה כי יש לסווג ראיון זה כחומר חקירה שכן הוא מכיל מידע משמעותי הנוגע לאישומים. בתחילה התיר בית המשפט המחוזי מרכז גישה מוגבלת לתמליל הראיון, אך בעקבות ערעור החזיר בית המשפט העליון את התיק לבית המשפט המחוזי לעיון מעמיק יותר. מאוחר יותר דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בנימוק שהפרטים כבר כוסו בחקירות עוקבות על ידי חוקר ילדים, ובכך התיישר עם תקדים מסיקה הקובע כי אין צורך לחשוף מסמכים פנימיים אם אינם מוסיפים מידע מהותי חדש. ההגנה ערערה על החלטה זו, בטענה שהראיון חרג מהנוהל המקובל ועלול להשפיע על מהימנות העדות. הערעור הדגיש את הרלוונטיות של הפרטים החדשים ואת חשיבות קבלת תיעוד הראיון המקורי, בניגוד לחקירות שלאחר מכן. בית המשפט הדגיש עקרונות המאזנים בין זכותו של נאשם למשפט הוגן לבין אינטרס התביעה לשמור על סודיות פנימית. בית המשפט העליון הכריע לטובת המערער, בהתחשב בגורמים כגון אופי ועיתוי הראיון עם התובע, התנהלותו המעין-חקירתית של הראיון והשפעתו על התבטאויותיה השונות של המתלוננת. בית המשפט הורה לפרסם חלק מסוים מתמליל הראיון, למעט חלקים ששיקפו את התרשמות התובע, כדי להבטיח את זכויות ההגנה מבלי לפגוע בהליך התביעה. ההחלטה מדגישה את האיזון העדין בין הגנה על זכויות נאשמים לבין שמירה על טוהר ההליכים הפנימיים של התביעה.