עת"מ 65495-12-18

תקציר

העותרים טענו כי ייעוד שטח למחצבה צריך להתבצע על ידי המועצה הארצית רק במסגרת תכנית מתאר ארצית, ולפיכך אין למוסדות התכנון המקומיים סמכות לקבוע ייעוד כזה. הם ביקשו ביקורת שיפוטית מקדמית בטרם יושלם הליך התכנון, בטענה כי עניינם נופל בגדר החריג לכלל, שכן מדובר בטענה משפטית בדבר סמכותם של מוסדות התכנון, ולפיכך מדובר בבזבוז זמן ומשאבים. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי אין מדובר במקרה קיצוני או חריג המצדיק חקירה מקדמית. טענות העותרים, שבמרכזן פרשנות דיני התכנון והצורך במחצבה, היו יותר תכנוניות מאשר משפטיות, ולכן לא הצדיקו חריגה מהכלל הקבוע של מיצוי הליכי תכנון לפני התערבות שיפוטית. זאת ועוד, מוסדות התכנון היו רשאים לפרש את החוקים הנוגעים לסמכותם, ולא נתמכה טענת העותרים כי המוסדות כבולים לחוות דעתם של יועציהם המשפטיים. לבסוף, הפעלת ביקורת שיפוטית בשלב זה עלולה לייתר את ההליך התכנוני, דבר שיחתור תחת עקרון מיצוי הליכי התכנון. לפיכך, דחה בית המשפט את העתירה כמוקדמת מדי, והדגיש כי על מוסדות התכנון לבחון תחילה את כל הטענות וההתנגדויות טרם אישור התכנית, וכי הביקורת השיפוטית תהיה יעילה ביותר אם תתבצע לאחר השלמת ההליך התכנוני.