על"ע 1682/93

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. המשיב, עורך דין במקצועו, הורשע על פי הודאתו בעבירות הקשורות לאי העברת כספים למרשו שהיו שלהם כדין. הלקוח העסיק את המשיב לצורך הגשת תביעות כספיות כנגד חייב, והמשיב הגיע להסכם פשרה בשם הלקוח. למרות קבלת הכספים המדוברים, המשיב לא גילה זאת למרשו ובמקום זאת הטעה אותם, מה שהוביל לכך שנודע ללקוח על התשלום רק במקרה כעבור שנה. המשיב נמנע אז מהעברת הכספים באמתלות שונות. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המשיב בהתנהגות מקצועית בלתי הולמת והשעה את חברותו בלשכת עורכי הדין למשך עשר שנים במקביל לפרסום ההשעיה. המשיב ערער לבית הדין הארצי למשמעת, אשר הפחית את תקופת ההשעיה לחמש שנים, בנימוק של מצבו האישי של המשיב ועברו הנקי כעורך דין. עם זאת, הוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין בתל אביב ערערה על החלטה זו, מה שהוביל לכך שערכאה גבוהה יותר החזירה את ההשעיה המקורית לעשר שנים. השופטים הסכימו עם הגדרתו של בית המשפט המחוזי את התנהלות המשיב כהפרת אמונים חמורה וכפגיעה בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין, והדגישו כי מצוקה אישית אינה מצדיקה מעשים כאלה. פסיקת בית המשפט העליון נועדה להעביר מסר ברור לגבי חומרת התנהלות זו ולשמור על אמון הציבור בקהילה המשפטית. השופט ד' לוין, השופט י' בך והשופט מ' חשין הסכימו עם קביעה זו.