בש"פ 813/05

תקציר

הערעורים הם נגד ההחלטה לפנות מפגינים מביתו של הרב הצבאי הראשי, הרב וייס, שהשתתף במחאה נגד תוכנית "ההתנתקות". החלטת הערכאה הנמוכה יותר הורתה על שחרורם תוך הגבלות על תנועתם בסמוך לביתו של הרב וייס. שני הצדדים ערערו על החלטה זו. המערערים טענו כי מחאתם היא מימוש לגיטימי של חופש הביטוי, בעוד המדינה ביקשה להסירם. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המדינה, והמערערים הביאו את עניינם לערכאה גבוהה יותר. בית המשפט העליון דחה את הערעורים, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון מצא במעשיהם של המערערים משום פגיעה חמורה בפרטיותו של הרב וייס והפרעה לסדר הציבורי. משגילו המערערים נחישות להמשיך ולהטריד את הרב וייס, מצא בית המשפט לנכון להגביל את תנועותיהם כדי להגן על שלום הציבור ועל פרטיותם של הרב וייס ובני משפחתו. בית המשפט הדגיש את האיזון בין זכותם של המערערים לחופש ביטוי לבין חובתה של המדינה להגן על פרטיותם של אנשי ציבור, וציין כי מחאה בסמוך לבית פרטי היא פגיעה בפרטיות. גם מקומות חלופיים למחאה נחשבו מתאימים יותר, והותירו את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה, והערעורים נדחו.