בש"פ 5648/92

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לעצור אדם הממתין להסגרה לארה"ב. המערער, אזרח ישראלי, עומד בפני אישומים פליליים רבים בארה"ב, לרבות זיוף, מרמה, עבירות ניירות ערך, השמדת ראיות ושיבוש הליכי משפט. הוא נעצר לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה בעקבות בקשה של ממשלת ארה"ב. על בית המשפט להחליט האם מעצרו של המערער מוצדק או שיש לשחררו בערובה. בית המשפט העליון משרטט תחילה את שלבי הליכי ההסגרה ואת שיקולי המעצר המתאימים. היא מדגישה כי מעצר הוא הנורמה, בהתחשב באופי ההסגרה ובסיכון של האדם להימלט. שלא כמו בהליך פלילי רגיל, חזקת החפות אינה חלה בתיקי הסגרה. בית המשפט מדגיש את החובה למסור את האדם המבוקש למדינה המבקשת בעודו במעצר, כפי שנקבע באמנת ההסגרה בין ישראל לארה"ב. מחויבות זו היא גורם קריטי בהליכי הסגרה ופעמים רבות גוברת על שיקולים אחרים. פסק הדין דן בצורך לבחון האם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים מגבילים פחות, תוך הכרה בחשיבותה של החירות האישית. עם זאת, יודגש כי הסגרה היא אמצעי חריג, ואנשים המבקשים הסגרה הוכיחו בעבר חוסר תום לב. בית המשפט מביע חשש כי המערער עלול להימלט, נוכח התנהגותו המתוחכמת בעבר, לרבות החזקת דרכונים מרובים ונטילת זהויות בדויות. המערערת הציעה פתרון ביטחוני פרטי, אך בית המשפט דוחה זאת ומדגיש את אחריות המדינה להבטחת תקינות הליך ההסגרה. היא גם מבטלת את חששותיו הבריאותיים של המערער, ומציינת כי ניתן להעניק טיפול רפואי הולם במעצר. בקבעו כי מעצרו של המערער נחוץ, מגיע בית המשפט למסקנה כי אין אמצעים חלופיים שיכולים להבטיח את נוכחותו במהלך הליך ההסגרה. לפיכך, הערעור נדחה, וצו המעצר עומד בעינו.