ע"א 2499/19

תקציר

בפסק דין זה התייחס בית המשפט לשתי סוגיות עיקריות: כיצד מחשבים את הפרשי ההצמדה והריבית על חוב המע"מ שנצבר בחברה ומאיזה מועד אמורים להצטבר. בית המשפט הדגיש כי למרות שהליכי הסדר נושים לפי חוק החברות נבדלים מהליכי פשיטת רגל פרטניים, עדיין חלות הוראות מסוימות של תקנות פשיטת רגל. נוצר מצב מורכב משום שתביעת החוב של רשות המסים נדחתה חלקית בנסיבות מיוחדות, על בסיס הסכם שהושג בעבר. פסק הדין בחן את סעיפים 75 ו-134(א) לפקודת פשיטת הרגל. סעיף 75 עוסק בחובות ללא ריבית מוסכמת, ואילו סעיף 134(א) מכסה חובות לרבות ריבית כלשהי, ומגביל אותה למקסימום סטטוטורי. פסק הדין הבהיר כי הריבית המוסדרת בחוק צריכה לפעול לפי סעיף 134(א), המבטיח שוויון בין הנושים ואוסר על ריביות נוחות יתר על המידה. בית המשפט הדגיש כי מועד הצבירה בגין הצמדה וריבית לפי סעיף 134(א) צריך להתאים למועד הקבוע בחוק מע"מ לצורך חובות משפטיות. משכך, התקבל הערעור, והוטל על הנאמן להתאים את חישוב החוב לפי סעיף 134(א). החלטה זו הדגישה את האיזון הדקדק בין שיקולים סטטוטוריים ושוויוניים במסגרת דיני חדלות פירעון, והבטיחה יחס הוגן לנושים מבלי להעדיף צד כלשהו באופן בלתי מידתי.