עת"מ 32065-01-20

תקציר

העותר, תושב קבע בישראל, ביקש לחדש את תעודת הזהות הישראלית שלו לאחר שהחזיק בה קודם לכן. המשיב, רשות מקרקעי ישראל, סירב בנימוק שמרכז חייו של העותר אינו בישראל, למרות שהכיר במעמד תושבות הקבע של העותר. הרשות ביססה את החלטתה על הימנעותו של העותר מהמצאת הוכחת תושבות, וטענה כי מספר ביקורים בכתובתו הנטענת של העותר העידו על היעדרותו. העותרים הציגו טענות וראיות שונות להוכחת טענתם כי מרכז חייהם אכן היה בישראל, לרבות אישור מהמוסד לביטוח לאומי ואסמכתאות מקופת חולים כללית, המאשרות את מגוריהם באבו גוש. בית המשפט, שהסכים עם טענות העותר, פסק לטובתם, והורה למשיב להנפיק תעודת זהות, מתוך הכרה בזכותו של העותר להחזיק בה. בפסק הדין צוין כי החלטת המשיב נראית יותר כשלילה של זכות קודמת מאשר סירוב פשוט, המחייב גישה מחמירה יותר על פי המשפט המנהלי. יתר על כן, בית המשפט פקפק בכך שהמשיב עמד ברף הנדרש כדי להצדיק אי חידוש, במיוחד נוכח תעודת הזהות הקודמת של העותר והראיות שהוצגו. כך, העותר היה זכאי לתעודת זהות על בסיס תושבות הקבע שלו, והמשיב יכול היה להגביל את תוקפה במידת הצורך. מעניין לציין כי בית המשפט החליט שלא לחייב את המשיב בהוצאות העותר, בהתחשב בנסיבות החריגות. פסק דין זה, שניתן בהעדר הצדדים ביום 29.11.2020, מחזק את זכויותיהם של תושבי קבע במקרים דומים.