ת"א 21083-02-10

תקציר

לתובע ולנתבע סכסוך על חלקת אדמה. התובע טוען לבעלות על הקרקע ומבקש את פינוי הנתבע, ואילו הנתבע טוען כי הוא דייר מוגן, ולכן יש לו זכויות בדירה על הקרקע, וכן זכויות חלקיות בקרקע עצמה. באשר לטענת הנתבע לדיירות מוגנת, מסיקה השופטת כי הנתבע אינו דייר מוגן. החוק קובע כי אם שוכר אינו זכאי להחזיק בנכס בעת חתימת חוזה שכירות, חוק הגנת הדייר אינו חל על השכירות – וכך במקרה של הנתבע. לפיכך, תקופת השכירות הסתיימה, וזכותה של התובעת לסיים את השכירות ולבקש פינוי. יתר על כן, גם אם בית המשפט היה מקבל את העובדה שהנתבע הוא דייר מוגן, לתובע יש עילת פינוי עקב הפרת חוזה על ידי הנתבע – הדירה משמשת למטרות עסקיות ואינה למגורים, והנתבע ביצע שינויים בחוזה ללא רשות. באשר לטענת הנתבע לזכויות במקרקעין, השופט קובע כי הנתבע לא הביא ראיות לזכויות משפטיות כלשהן במקרקעין שמעבר לדירה. הסכם החכירה קובע במפורש כי חוזה החכירה אינו כולל את הקרקע הסובבת. טענת הנתבע נדחית, אפוא. עוד מדגישה השופטת כי מעמדו של הנתבע הוא של פולש למקרקעי ציבור וכי מתן פיצוי בגין פינוי הקרקע שאין לו זכות חוקית עליה יהיה בלתי צודק. הנתבע מצווה לפנות את הקרקע ולמסור את החזקה לתובע. זה אמור להתרחש עד 20 במרץ 2013. עוד קובע השופט כי הנתבע אינו צריך להרוס מבנים כלשהם בקרקע, למעט אלה שהוסיף בעצמו. לתובע נפסקות הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין, בסך 50,000 ₪, אותם על הנתבע לשלם בתוך 30 יום.