ה"פ 381-03-09

תקציר

המבקש, מרדכי אולזאדה, טען כי מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) מחויב חוזית לרשום זכות חכירה על שמו במגרש 4, על בסיס חוזה חכירה לחלקת קרקע אחרת. בחוזה צוין כי השטח המושכר הוא כדונם, עם אפשרות לשינוי בהתאם לצרכים עתידיים. מר אולזאדה טען כי מדובר בהסכם להרחבת השטח המושכר, אך מנהל מקרקעי ישראל סירב לכך, תוך הפרת חובת תום הלב. עם זאת, בית המשפט מצא כי לשון החוזה ופרשנותו של מר אולזאדה עצמו מצביעות על כך שהצדדים לא התכוונו לאפשר הרחבה חד צדדית. בנוסף, פעולותיו של מר אולזאדה, כגון בקשת אישור להרחבה ותשלום דמי שכירות רק עבור הדונם הראשון, סתרו את טענתו. גם פרשנות לשון החוזה נמצאה בלתי סבירה, ומשכך נדחתה טענתו הראשונה. עוד טען מר אולזאדה כי מנהל מקרקעי ישראל התחייב להחכיר לו את מגרש 4, אך בית המשפט לא מצא כל ראיה להבטחה ברורה וחד משמעית של הגורמים המוסמכים ברמ"י. הסתמכותה של המבקשת על מגעים ומו"מ שונים עם רמ"י הייתה מוטעית, שכן אלה לא היוו הבטחות מחייבות. יתר על כן, הימנעותה של רשות מקרקעי ישראל מלפעול בנוגע להחזקתו של מר אולזאדה במקרקעין לא הקנתה לו זכויות כלשהן, והחזקתו הייתה בלתי חוקית. בית המשפט דחה גם את הטענה כי חוק חובת המכרזים אינו חל או שיש להעניק פטור ממכרז, שכן החוק מחייב הקצאת מקרקעין בדרך של מכרזים, והחזקתו של מר אולזאדה אינה עומדת בקריטריונים לפטור. לסיכום, דחה בית המשפט את תביעתו של מר אולזאדה, הורה לו לשלם את הוצאות רמ"י ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪, והדגיש כי סירובה של רמ"י להחכיר את הקרקע ללא מכרז הוא אינטרס ציבורי. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים והיה אמור להתבצע בהתאם.