ת"פ 44333-09-12

תקציר

הכרעת הדין דנה בשלוש שאלות מרכזיות השנויות במחלוקת שהעלה הסנגור ודוחה את כולן. ראשית, באשר להגנה מפני צדק, בית המשפט דוחה את הטענה כי תיקון כתב האישום על ידי הפרקליטות היה בלתי צודק או פזיז, תוך הדגשת זכותה החוקית של התובעת לעשות כן לפני תחילת המשפט. בית המשפט דוחה גם את טענת האכיפה הבררנית, ומקבל את הסברה של התובעת כי ההחלטה שלא להעמיד לדין עד מסוים נבעה מחוסר ראיות מספיקות. זאת ועוד, בית המשפט אינו מוצא כל הצדקה לטענה בדבר מחדלי חקירה בנוגע לעד ברצועת עזה, תוך הכרה בחוסר האפשרות המעשית להביאו לחקירה בישראל בשל המצב הפוליטי העוין. שנית, בית המשפט בוחן את הטענה כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה של סחיטה באיומים. בית המשפט מנתח את יסודות העבירה ומגיע למסקנה כי העובדות המובאות בכתב האישום אכן מקיימות את כל המרכיבים הנדרשים. נקבע כי הקורבן אוים בעל פה ובהתנהגות, והאיום בפגיעה בחיי אחיינו נועד להניע אותו להעביר את כספי הכופר. בית המשפט מדגיש כי טענה מקדמית זו מבוססת אך ורק על העובדות המפורטות בכתב האישום, והראיות הקיימות ייבחנו במהלך המשפט העיקרי. לבסוף, סמכות השיפוט הטריטוריאלית של בית המשפט הישראלי מוטלת בספק על ידי ההגנה. עם זאת, בית המשפט קובע כי מאחר שחלקים מסוימים של העבירה, קרי סחיטה של הקורבן והעברת כספי הכופר, בוצעו בתוך שטח ישראל, לבית המשפט יש סמכות לדון בתיק. בית המשפט מפנה לפסקי דין קודמים שקבעו כי ניתן להעמיד אדם לדין בישראל על עבירות שבוצעו מחוץ למדינה אם הוא נושא באחריות עליהן כצד לעבירה. במקרה זה מואשמים הנאשמים בסיוע לחטיפה לשם רצח או סחיטה, ומעשי הסיוע שלהם התרחשו בתחומי ישראל. כתוצאה מכך, לבית המשפט הישראלי יש סמכות טריטוריאלית לדון בתיק, וטיעוני ההגנה נדחים במלואם.