ע"א 2710/23

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור בהתבסס על תפקידו המצומצם של בית המשפט לפקח על החלטות בעלי תפקידים בתביעות חוב. המערערת לא הציגה כל טיעון משכנע המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט בחן ביסודיות את חוסר העקביות בין ההתייחסויות להעברות בנקאיות לבין הסכמי ההלוואה ובצדק דחה את טענת המערערת כי הם תואמים. ניסיונה של המערערת לקשור התייחסויות אלה להסכמי ההלוואה לא היווה ראיה מספקת לטענת החוב, מה גם שההעברות נעשו לחברות ולא לחייב. בית המשפט דחה גם את ניסיונה של המערערת לערער על ההפרדה המשפטית בין החברות המעורבות. קביעתו של בית המשפט המחוזי התבססה על ראיות מספיקות ונפלה בגדר שיקול דעתו הרחב, במיוחד בתיקי פשיטת רגל, המצדיקים עוד יותר את אי התערבותו של בית המשפט העליון. מערכת היחסים הקרובה בין המערער לחייב אינה מקלה על הצורך בבחינה מדוקדקת של תביעת החוב, ואם כבר, מערכת יחסים כזו צריכה לעורר חשד רב יותר. לפיכך, הערעור נדחה, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים בשל המתכונת הפרוצדורלית של ההחלטה.