עע"מ 3818/16

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור במלואו, תוך שהוא מבטל את פסק דינו של בית משפט קמא. היתר הבנייה לשיקום המתחם, המסווג כגן לאומי, ניתן שלא כדין ללא תכנית בנייה מפורטת, כנדרש בתכניות המתאר הרלוונטיות. זאת ועוד, גם השימוש במתחם למטרות מסחריות המבוקשות על ידי המשיבה אושר שלא כדין, שכן הוא נעדר בסיס תכנוני וסותר את המטרות שהותוו בתכנית המתאר הארצית. בית המשפט מדגיש כי ככלל, היתרי בנייה ושימוש צריכים להינתן בו זמנית, תוך הקפדה על התאמת הבנייה לשימושים המיועדים. גם ייעודו המוגדר של הסכם החכירה, המוגבל לשימוש חקלאי, זכה להתעלמות בהליך ההיתר. בעוד שהמשיבים טענו כי זכויות הקניין שלהם ואינטרס ההסתמכות שלהם נפגעו, בית המשפט קובע כי ההיתר הבלתי חוקי אינו מהווה פגיעה בזכות הקניין. תחת זאת, סעדו של המשיב הוא בתביעת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התנהלות הוועדה המקומית פתח תקווה. פסק הדין קובע כי המשיב 2 יישא בהוצאות הערעור, בסך 100,000 ₪, המתחלקות שווה בשווה בין המערער לבין המשיב 1.