בש"א 7091/06

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בשתי בקשות לדחיית תביעה של ניצולי שואה שנמלטו מפולין במהלך מלחמת העולם השנייה ובסופו של דבר עלו לישראל. התביעה היא נגד המדינה והסוכנות, בנוגע להסכם פיצויים שנחתם בין המדינה לממשלת גרמניה בשנת 1952. המשיבים טוענים כי ההסכם היה כרוך בפיצוי אישי לניצולי השואה, שמעולם לא קיבלו. המדינה והסוכנות מבקשות לדחות את התביעה מכמה טעמים: חוסר עילה, התיישנות (התיישנות), שיהוי, השתקה, הכחשה ואי שפיטות. עוד הם טוענים כי קיים תקדים מחייב למקרה זה, וכי המשיבים נמנעו מלגלות מידע רלוונטי. בנוסף, הסוכנות טוענת להיעדר יריבות, וטוענת כי לא הייתה צד למשא ומתן או להסכם. המשיבים טוענים מנגד כי טענות המבקשים מחייבות בירור ממצה של עניינים עובדתיים ומשפטיים, וכי יש לחשב את תקופת ההתיישנות משנת 1998, מועד פרסום ההסכם, ולא משנת 1952, בשל חוסר השקיפות ואופיו המסווג של המשא ומתן. עוד הם טוענים כי טענת השיהוי אינה ראויה בהקשר זה, וכי הסכם השילומים נתון לביקורת שיפוטית. זאת ועוד, טוענים המשיבים כי הסוכנות מילאה תפקיד משמעותי בהסכם וקיבלה ממנו כספים, מה שהופך אותה לצד מתאים לתביעה. השופט קובע כי נסיבותיו המורכבות והייחודיות של המקרה מחייבות חקירה מלאה, וכי אין לבחון בשלב זה את הטענות המקדמיות שהעלו המבקשים. תחושת הצדק מחייבת את המדינה להתמודד במישרין עם טענותיהם החמורות של המשיבים, גם אם הדבר עלול להביא לדחיית התביעה. השופט מגיע למסקנה כי יש להסדיר עניין עקרוני כזה בהליך מלא, ועל כן דוחה את הבקשות לדחיית התביעה. התיק יעבור לדיון מהותי, כאשר טענות המשיבים נגד המדינה והרשות נותרו בעינן. ההחלטה מתקבלת מתוך אינטרס של גילוי האמת ההיסטורית והבטחת תוצאה צודקת, והמשיבים, כעת בגילם המתקדם, יקבלו את יומם בבית המשפט.