ת"א 51770-04-15

תקציר

פסק דין זה משרטט תיק מורכב של הסכם שכירות מוגן וריבוי נתבעים. התובעת מס' 1, בעלת מבנה בחיפה, ניהלה את חוזי השכירות במקום במשך 35 שנה ונעזרה בתובעת מס' 2, בנה. הנתבע מס' 1 שכר חנות בבניין על פי חוזה שכירות מוגן משנת 1992. התובעים גילו עבודות שיפוץ בלתי מורשות שבוצעו על ידי הנתבעת מס' 1, אשר אף החכירה את הנכס בשכירות משנה ללא הסכמתם לנתבעים 2 ו-3, והפיקה לכאורה רווח בלתי הוגן משכירות המשנה. זאת ועוד, הנתבעת מס' 1 שילמה רק מחצית מדמי השכירות שהיו חייבים לתובעת מס' 1 במשך מספר שנים. התובעים תבעו את פינוי כל הנתבעים, בטענה שהפרו את הסכם השכירות. בית המשפט בחן את הוראות חוזה השכירות ומצא הפרות מרובות מצד הנתבעת מס' 1. ראשית, הוא שינה את השימוש במקום וביצע שינויים ללא הסכמת התובעים, דבר שהיווה הפרה של תנאי השכירות. שנית, הנתבעת מס' 1 השכירה את הנכס בשכירות משנה לנתבעים 2 ו-3 ללא ידיעתם או אישורם של התובעים, ובית המשפט ראה את חכירת המשנה כבטלה. שלישית, הנתבעת מס' 1 נמנעה באופן עקבי מתשלום מלוא דמי השכירות המגיעים לתובעת מס' 1, דבר שהוביל לחובות שכירות משמעותיים. בית המשפט שקל גם את טענת הנטישה וקבע כי הנתבעת מס' 1 עזבה את המושכר בשל בעיות בריאותיות ואינה מפעילה עוד את העסק במקום. השופט הגיע למסקנה כי כנגד הנתבע מס' 1 קמו מספר עילות פינוי. תביעתה של התובעת מס' 1 התקבלה אפוא לצדק, ובית המשפט הורה על פינויים המיידי של נתבעים 1 ו-3 מן המושכרים. בנוסף, הנתבעת מס' 1 חויבה לשלם לתובע מס' 1 חוב שכירות בסך 48,594 ₪ ו-5,655 ₪ בגין הרווח שנוצר באמצעות שכירות המשנה, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין. בתוך כך, לא מצא בית המשפט יריבות בין התובעים 1 ו-2 לבין נתבעים 2 ו-3, ונתבעים אלה הורשו לפנות את המקום. פסק הדין התווה גם את תשלום הפרשי ההצמדה והריבית על סכומי החוב ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.