ע"א 39994-11-23

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור על החלטת ועדה פסיכיאטרית להאריך את אשפוזו הכפוי של המערער. הוועדה מוצאת כי החלטת הוועדה פגעה בזכויות היסוד של המערער, שכן היא לא שקלה חלופות פחות מגבילות, והסכנה הנשקפת מהמערער לא הייתה מבוססת דיה. בהדגישו כי אשפוז כפוי צריך להיות מוצא אחרון, פסק הדין מדגיש את החשיבות של הערכת מסוכנות עתידית על בסיס נתונים עדכניים והימנעות מספקולציות. הרשומות הרפואיות לא הצביעו במידה מספקת על רמת מסוכנות שתצדיק את המשך האשפוז. כמו כן, לוועדה לא הייתה גישה לדו"ח חברתי נדרש על השתלבותו האפשרית של המערער בקהילה, ולכן החלטתה אינה מידתית. פסק הדין מורה על שחרורה של המערערת ומחייב את בית החולים ורשויות הרווחה להכין תכנית טיפול חלופית המגבילה פחות את חירותה וכבודה. החלטה זו נועדה להגן על זכויותיהם של חולי הנפש ולהדגיש את החובה לבחון אפשרויות מעבר לאשפוז כפוי. פסק הדין מדגיש גם את הצורך בבדיקת מציאות בהערכות ובהחלטות בדבר מסוכנות עתידית.