ת"א 39665-11-11

תקציר

התובע, המכונה הנהנה, תבע את הנתבע, המכונה הנאמן, בגין הפרה לכאורה של חוזה ביניהם. החוזה תייג את התובע כנהנה ואת הנתבע כנאמן, וקבע כי התובע הוא בעל 25% מהזכויות שיש לנאמן על פי הסכם נפרד עם דיירי בניין. התובעת טענה כי על פי ההסכם עם הנתבעת, היא הייתה אמורה לקבל אחת מתוך ארבע דירות שייבנו על גג הבניין בתמורה לקיזוז חובות מסוימים. הנתבע טען כי מטרת ההסכם הייתה ליצור שותפות מלאה, בעלת זכויות וחובות כאחד, ולא מתנה של דירה. השופטת פתחה בהתוויית העקרונות המשפטיים המסדירים את פרשנות החוזים, תוך הדגשת הצורך לברר את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. לשון החוזה, אף שהייתה ברורה לכאורה, לא תמכה במלואה בפרשנותו של מי מהצדדים. לפיכך פנתה השופטת לנסיבות חיצוניות, לרבות עדויות עדים, כדי להסיק את דעתם הסובייקטיבית של הצדדים בעת החתימה. הראיות הצביעו על הסתבכויות כספיות וחובות שחבה חברה בשם ראווי לתובע ולאחרים. גרסת התובע הייתה כי הנתבע, מתוך חובה מוסרית, הסכים להעניק לתובע דירה. הנתבע, לעומת זאת, יחד עם עו"ד ואאיל שניסח את החוזה, העידו כי הכוונה הייתה ליצור שותפות מלאה, המחייבת את השקעת התובע בפרויקט. השופט מצא את עדויותיהם של הנתבע ועו"ד ואאיל אמינות, וציין כי הן תואמות ותואמות את נסיבות כריתת החוזה. השופטת הדגישה כי בחוזה לא הוזכר כל חוב או תמורה הקשורים לדירה, וזהו מרכיב מכריע אם פרשנותו של התובע נכונה. יתר על כן, השופט הצביע על סתירות בעדויות התובע ועדיו, הפוגעות באמינותן. מנגד, עדויותיהם של עדי הנאשם, לרבות שני המשקיעים שיבלי וסמיר, היו בדרך כלל עקביות ותמכו בעמדת הנאשם. השופט הגיע למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה, שכן הראיות והעדויות לא תמכו בפרשנותו של התובע לחוזה. תחת זאת, הם הצביעו על כך שכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים הייתה להקים שותפות, המחייבת את תרומתו הכספית של התובע לפרויקט. בהתאם לכך, התביעה נדחתה, והתובע חויב בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.