סע"ש 72894-01-18

תקציר

התובע, פועל בניין, תבע את מעסיקיו בגין תשלומים שונים שלטענתו לא קיבל במהלך עבודתו, לרבות פיצויי פיטורים, פדיון חופשות, דמי הבראה, דמי חגים, הפרשות לקרן פנסיה, הוצאות נסיעה ופיצויים בגין תלושי שכר פיקטיביים. הנתבעים טענו כי התובע הועסק בחברה נפרדת וכי לא היו להם יחסי עובד-מעביד עמו. בית המשפט בחן את הנסיבות ומצא כי הנתבעים 1 ו-3 היו מעסיקים משותפים של התובעת. נקבע כי התובע עבד אצל הנתבעים 1 ו-3 מינואר 2014 עד יוני 2015 וממרץ 2016 עד נובמבר 2016, סה"כ 27 חודשים. עוד קבע בית הדין כי התובע עבד במשרה מלאה וזכאי לחזקה של 50 שעות נוספות בחודש. שכרו השעתי של התובע נקבע על 43.47 ₪, והנתבעים חויבו לשלם לו 17,604 ₪ גמול שעות נוספות. בית הדין דחה את טענת התובע כי עבודתו הופסקה משום ששכרו שולם באיחור, ולכן הוא פוטר קונסטרוקטיבית. תחת זאת, נמצא כי יחסי העבודה הסתיימו בנובמבר 2016, והתובעת זכאית לפיצוי בסך 12,384 ש"ח בגין אי הפקדה לקרן (רכיב פיצויי פיטורים). התובעת הייתה זכאית גם לפדיון ימי חופשה בסך 9,505 ש"ח, דמי הבראה בסך 5,236 ש"ח, 12,384 ש"ח פיצוי בגין אי הפקדה לקרן (רכיב תגמול), 6,000 ש"ח בגין אי המצאת תלושי שכר כדין ו-2,700 ש"ח הוצאות נסיעה. השופטת דחתה גם את התביעה נגד הנתבע 2, שכן הוא לא היה בעל מניות או נציג מורשה ולא הייתה לו כל אחריות לעבודתו של התובע. בסך הכל חויבו הנתבעים 1 ו-3 לשלם לתובע סך של 50,613 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועדים נקובים. התובע חויב לשאת בהוצאותיה של הנתבעת 2 בסך 3,000 ₪. פסק הדין נשלח לשני הצדדים, ונמסר להם על זכותם לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.