ת"א 45766-09-22

תקציר

השופט דחה את התביעה שהגיש התובע כנגד הנתבע, דייר מוגן, שביקש לפנותו ממתחם העסק המושכר בעילה של נטישה. השופט קבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהנתבע נטש את הנכס. ההחלטה התבססה על עדויות החוקר, בא כוח התובעת ושניים משותפיו העסקיים של הנתבעת, אשר אישרו את נוכחותו היומיומית של הנתבע ואת פעילותו העסקית בחצרים המושכרים, אם כי בעצימות נמוכה. לדברי השופטת, שימוש מוגבל זה בעסק היווה הגנה תקפה מפני טענת הנטישה. זאת ועוד, טענה השופטת כי טענת התובעת להפרת חוזה בדבר הנטישה הנטענת לא הוצגה בכתבי הטענות הראשוניים ולכן לא ניתן לדון בה בשלב מאוחר זה. השופטת התייחסה גם לסוגיית הסעד ההוגן והדגישה כי גם אם הייתה מוכחת הנטישה – מה שלא היה קורה – בית המשפט עדיין היה מפעיל את שיקול דעתו לסרב לפינוי מטעמי צדק. בהתחשב בהיסטוריה הארוכה של הנאשם בשכירות ללא רבב, נסיבותיו האישיות, לרבות גילו ובריאותו, והיעדר הפרות משמעותיות, קבע השופט כי פינוי יהיה תוצאה בלתי צודקת. השופט הוסיף ומתח ביקורת על ניסיונו המוקדם מדי של התובע לפנות את הנתבע ללא היתר בנייה והציע לשני הצדדים לקיים דיאלוג ולבחון תרחישים אפשריים, לרבות שכירת שמאי לקביעת דמי שכירות הוגנים. התובע חויב בהוצאות המשפט של הנתבע בסך של 30,000 ₪.