ע"מ 39099-02-12

תקציר

בית המשפט דן בדיני הבקשות המקדמיות ביחס לזכותו של נישום לקזז הפסדים כנגד רווחי מס. השאלה המרכזית היא האם אי התנגדותה של רשות המסים להפסדים המדווחים של נישום בשנים קודמות יכולה להיחשב כמצג שניתן יהיה לקזז את ההפסדים בשנים עתידיות, ואם כן, האם הנישום יכול לטעון להסתמכות על מצג זה. השופט רובינשטיין מציין כי שתיקתה של רשות המסים ביחס להפסדים המדווחים עלולה להוביל לפרשנות כי התנהלותה היא לטובת הנישום, וכי יש לשקול זאת לצד שיקולים נוספים בבואם להכריע לטובת הנישום. עם זאת, טענה כזו צריכה להיות מוכחת עם ראיות לשינוי לרעה במצב עקב הסתמכות על מצג הרשות, שלא ניתן במקרה זה. כמו כן, השופטת מדגישה כי שומות שלא עברו הליך של הפעלת שיקול דעת על ידי רשות המסים אינן נחשבות בדרך כלל כבסיס לטענת הסתמכות. לא ניתן לצפות באופן סביר מהרשות לבחון כל דו"ח ודוח המוגש על ידי עשרות אלפי נישומים בשנה. לפיכך, הפסד מדווח בדו"ח שנתי שלא עבר ביקורת אינו מבטיח את הגנתו מפני אתגרים עתידיים. עוד מציינת השופטת כי עקרון הבטלות היחסית שורר במערכת הישראלית, כלומר גם אם יימצא פגם בהתנהלות הרשות, עדיין ניתן לתת לגיטימציה לתוצאה הסופית. במקרה הספציפי שלפנינו, קבע השופט כי המערערים לא הוכיחו די הצורך כיצד החלטת רשות המסים השפיעה לרעה על מצבם. יתר על כן, השופט קבע כי העסקה המדוברת - חברת אם המקזזת את הפסדיה כנגד רווחי חברת בת - הייתה מלאכותית. צודק היה המשיב בהגיעו למסקנה כי מטרתה העיקרית של העסקה היא ייעול המס, ומשכך, שלילת קיזוז ההפסדים היא סבירה. בנוסף, השופט לא מצא פגם בהתנהלות הרשות בנוגע להארכת תקופת השומה, שנעשתה בהסכמת המערער. משכך, נדחו בקשותיהם המקדמיות של המערערים, והמערער השני חויב בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין.