ת"א 57358-01-17

תקציר

התובע, המתגורר בדירה במושב עלמא, טוען כי הוא השוכר החוקי של הדירה האמורה ולכן תובע את הנתבעים, לרבות רשות מקרקעי ישראל, המושב והבעלים הרשומים הנוכחיים של הדירה, להכיר בטענת זכותו. עם זאת, השופט מצא כי התובע לא הביא כל ראיה משכנעת, לרבות מסמכים או עדויות, להוכחת טענתו בדבר רכישת הזכות להשכיר את הדירה האמורה מהמושב או מרמ"י. עוד ציין השופט כי גם טענתו החלופית של התובע כי היה לו היתר להשתמש בדירה לא שכנעה. האישור שניתן על ידי המושב לאחיו של התובע, ממנו קיבל התובע לכאורה את הדירה, היה ניתן לביטול ואישי, ולא הובאו ראיות המעידות על העברתה. יתר על כן, השופטת טענה כי גם אם ההיתר משתמע, הוא אינו מהווה זכות במקרקעין ונותר בר ביטול, מה גם שהתובע לא הראה כל הסתמכות על ההיתר ששינה את מצבו. השופט דחה גם את טענת האפליה, שכן התובע לא הביא כל ראיה השוואתית שתתמוך בטענתו. גם תביעת הרשלנות נגד רמ"י נדחתה, שכן התובע, שסבר שיש לו זכות חוקית בדירה, היה צריך להסדיר את זכויותיו במקום לחפש "אשמים". בסיכומו של דבר, דחתה השופטת את התביעה והורתה לתובע לשלם לכל אחד מהנתבעים סך של 20,000 ₪ כהוצאות.