רע"א 10001/08

תקציר

השופטים קבעו כי לא יעניקו רשות ערעור בתיק הנוגע לבקשה לאישור או ביטול פסק בוררות, שניתן רק במקרים חריגים. הם אישרו כי תכליתו של חוק הבוררות, שביקורת הערעור עליו מצומצמת, היא להגשים את כוונת מוסד הבוררות כמנגנון חלופי ליישוב סכסוכים במהירות ובצדק. בעוד השופטת רובינשטיין הביעה נטייה אישית לגמישות רבה יותר במקרים כאלה, היא הכירה בכך שאין מקום לחופשה לערער במקרה ספציפי זה. החלטת התיקון, שהתייחסה לעניין אריתמטי בלבד, נפלה בגדר סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות. השופטים דנו גם בהיקפה הצר של התערבות בית המשפט בפסקי בוררות, והדגישו כי יש להגביל אותה לבדיקת תקינותו הפרוצדורלית של הליך הבוררות. הם הגיעו למסקנה כי יש להתיר תיקון פסקי בוררות רק בגין טעויות או השמטות פקידותיות, ולא בגין שינויים מהותיים. זאת ועוד, השופט דנציגר הדגיש את חשיבות השמירה על עצמאותו של מוסד הבוררות ואת כוונת המחוקק העומדת מאחוריו. לבסוף הסכימו השופטים עם ההחלטה, ונקבע כי המבקש יישא בשכר טרחת המשיבים, תוך הוספת הערותיהם למועד שבו על בתי המשפט להתערב בענייני בוררות.