בג"צ 9347/99

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהגיש עלי חמזה נגד ג'יהאן אחמד עלי, בעקבות מחלוקת על תנאי גירושיהם. בהתאם לחוק המוסלמי, החל על קשרי הנישואין של בני הזוג, בית הדין השרעי הפנה אותם לבוררות כפי שמוסדר בסעיף 130 לחוק המשפחה המשלים. הבוררים החליטו כי על בני הזוג להתגרש וכי על ג'יהאן לוותר על 80% ממחיר המוהר שלה מכיוון שהיא אשמה בסכסוך. בית הדין השרעי האזורי אימץ החלטה זו. עם זאת, בית הדין השרעי לערעורים קיבל את ערעורה של ג'יהאן, והורה לעלי לשלם לה את כל מחיר המוהר כפי שהוסכם בתחילה. עלי עתר לבית המשפט העליון בטענה כי בית הדין לערעורים חרג מסמכותו בכך שהתערב בהחלטת הבוררים. בית המשפט העליון דחה את העתירה וקבע כי בית הדין לערעורים פעל במסגרת זכויותיו. לדברי בית הדין, הסופיות הנזכרת בסעיף 130 לחוק מתייחסת לשלב הבוררות, ואינה אוסרת על בית הדין השרעי לעיין בהחלטת הבוררים. בית הדין פירש סעיף זה כנועד למנוע התדיינות משפטית ממושכת, ולהבטיח כי לבית הדין השרעי תהיה המילה האחרונה לאחר הבוררות. יתר על כן, בית הדין הדגיש כי לבתי הדין הדתיים סמכות להתערב בהחלטות של בתי דין אזוריים בהתבסס על היעדר ראיות או עובדות מספיקות. במקרה הספציפי, התערבותו של בית הדין לערעורים הייתה מוצדקת, ובית המשפט העליון לא ראה עילה להתערב בהחלטתו. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי הרכב בית הדין לערעורים, שהורכב משני קאדים במקום שלושה, היה חוקי, והשעייתו של קאדי אחד לאחר פסק הדין אינה מבטלת את פסק הדין. משכך, נדחתה העתירה, והעותר חויב בהוצאות המשיב.