בג"צ 1371/96

תקציר

העתירה, שהוגשה על ידי אישה המבקשת לבטל את החלטת בית הדין הרבני הגדול ולהחזיר את פסק הדין הקודם של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, נדחית. קביעת בית הדין הרבני כי טענות העותר בדבר תקיפה וניאוף כלפי המשיב לא הוכחו הן ממצאים עובדתיים שבג"ץ אינו יכול להתערב בהם. יתר על כן, החלת הדין התורני במקרה זה, כמתחייב מחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), מונעת את התערבותו של בית המשפט העליון. למרות שבית הדין הרבני האזורי פסק לטובת העותרת וחייב את המשיב להתגרש ממנה, החלטת בית הדין הרבני הגדול הסתפקה בהמלצה על גירושין, וקבע כי הדבר "רצוי". הבדל זה בניסוח משקף את הדרגות השונות של פסקי דין לגירושין במשפט העברי. בעוד בית הדין האזורי ביקש להיטיב עם העותרת ולהטיל חובת גירושין על המשיב, נקט בית הדין הרבני הגדול בגישה מחמירה יותר, לטובת המשיב. טענותיה של העותרת ביחס לשלוש עילות הגירושין – תקיפה, ניאוף ו"מאיס עלי" (אי שביעות רצון מנישואין) – אינן משכנעות, והראיות שהובאו בפני בית הדין הרבני אינן תומכות בטענותיה. גם אם היו מוכחות טענות העותר, החלטת בית הדין הרבני הגדול, שהסתמכה על אמירות אגב, הייתה עומדת בעינה, שכן בית הדין לא נתן כל התראה למשיב. לבסוף, פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, שהמליץ על גירושין בהסכמה, אינו מצדיק את התערבותו של בג"ץ, במיוחד בהתחשב בזמניותן של הסנקציות העומדות לרשות בית הדין הרבני מכוח חוק בתי הדין הרבניים (הוצאה לפועל של פסקי דין גירושין) (הוראת שעה).