ת"א 63632-11-18

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם התובע, זלצמן, זכאי לחלק בעין (בעלות פיזית) באוסף יצירות אמנות, בעקבות עזיבתו פרויקט שביצע במשותף עם הנתבע, לוין. זלצמן טען כי סוכם כי יקבל חלק יחסי באוסף, אם יחליט לעזוב את הפרויקט בכל עת. בית המשפט מצא כי לא היה חוזה כתוב המסדיר את תנאי הפרויקט או מפרט את זכויות הצדדים וחובותיהם. היעדרות זו פגעה באופן משמעותי ביכולתו של זלצמן להוכיח את טענתו, שכן בית המשפט נאלץ לגבש את הסכמות הצדדים וכוונותיהם מתוך שפע של מיילים, התכתבויות ומסמכים. השופטת הדגישה כי אין זה מתפקידו של בית המשפט ליצור חוזה עבור הצדדים, במיוחד כאשר הם בחרו שלא לעשות זאת בעצמם. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי זלצמן לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש לפסק דין הצהרתי. המיילים והמסמכים שהוצגו לא הוכיחו באופן משכנע כי זלצמן זכאי לבעלות פיזית על חלק מאוסף האמנות. השופטת ציינה כי נראה כי יחסי הצדדים מהווים מיזם משותף ולא שותפות, ולכן הסעדים הנובעים מפירוק שותפות אינם חלים. גם לגבי התביעה שכנגד, שהוגשה על ידי לוין, היא נדחתה. לוין טען כי בינו לבין זלצמן היה הסכם לחלק את כל הרווחים מעסקאות שבוצעו בסין, מחוץ לפרויקט האמנות המרכזי, שווה בשווה. עם זאת, השופט מצא כי הסכם זה אינו תקף, שכן אין די ראיות לכך שהוא אי פעם גובש סופית וכי שני הצדדים התכוונו להיות מחויבים בו. משכך, נדחתה התביעה העיקרית למתן פסק דין הצהרתי, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות. השופט הכיר בתוצאה הלא נוחה, שהותירה את זלצמן ללא תמורה על תרומתו לפרויקט, אך הדגיש כי תפקידו של בית המשפט מחויב לראיות שהוצגו ולמסגרת הפרוצדורלית שנקבעה על ידי בעלי הדין. לזלצמן ניתנה האפשרות להגיש תביעה כספית נפרדת ולבקש סעד כספי.