ת"א 29617-04-10

תקציר

בית המשפט מצא כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קיומה של שותפות בינו לבין הנתבעים. למרות שהיו כמה אינדיקציות ליחסי שותפות, השקילה הכוללת של הראיות לא תמכה בטענת התובע. כוונת הצדדים בהתקשרותם העסקית נותרה מעורפלת. חשוב לציין כי בין הצדדים לא נחתם הסכם שותפות, שיכול היה להבהיר את תנאי מערכת היחסים ביניהם. בנוסף, התנהלותו של התובע לא דמתה לזו של שותף. הוא לא השקיע בעסק, לא נשא בסיכון ולא הייתה לו זכות שווה לנהל אותו. תחומי האחריות היומיומיים שלו הוגבלו לניהול חנות והוא קיבל משכורת, אם כי באופן לא רשמי ובחלקה במזומן. הראיה העיקרית שהציגה התובעת, שהיא מסמך המתייחס ל"שותפות", לא נחשבה מספיקה להוכחת קיומה של שותפות, מה גם שהיו בה מספר טעויות והתובעת לא זימנה את רואה החשבון שהכין אותה לעדות. זאת ועוד, הצגת מערכת היחסים מול רשויות המס לא הייתה של שותפות, שכן התובע חויב במס כשכיר, ולא היה לו תיק "מעסיקים" במוסד לביטוח לאומי. החלטת התובע שלא לזמן עד מפתח, מר מנגן, שלכאורה נכנס לעסק כשותף לצד התובע, פעלה גם היא נגדו. בית המשפט הגיע למסקנה כי מערכת היחסים בין הצדדים מאופיינת טוב יותר כמערכת יחסים של עובד הזכאי לחלק מהרווחים, ולא של שותפות. לפיכך נדחתה התביעה, והתובע חויב בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורך דין.