רמ"ש 1101-06-22

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית בקשת רשות ערעור, הנוגעת להחלטה של בית משפט קמא בעניין ייעוץ חזותי. השופט קבע כי אין צורך בתשובה ודחה את הבקשה לפי תקנות 138(א)(2) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, בנימוק של שיקול הדעת של ההחלטה להתיר התייעצות חזותית כמפורט בתקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. תקנה זו קובעת כי בית משפט רשאי להתיר עדות באמצעות התייעצות חזותית אם מתקיימים תנאים מסוימים, לרבות הסכמת העד, משמעות עדותו והיעדר מניעה במדינה הזרה שבה תתקיים ההתייעצות. במקרה זה טענה השופטת כי לא נתקלו בעד קושי מספיק כדי להצדיק התייעצות חזותית, במיוחד נוכח ניסיונו לכאורה של המבקש להתחמק מהליכי אכיפה. יתר על כן, הבקשה עצמה נתפסה כבקשה בטרם עת, שכן הוגשה בסמוך למועדי הדיונים עליהם ביקשה להשפיע. השופט ציין גם את היעדר קשיים ממשיים ביכולתו של המבקש להיות נוכח פיזית, ופירש את מניעיו כניסיון להתחמק מחובות חובות כדין. מטעמים אלה נדחתה בקשת רשות הערעור, והחלטת בית משפט קמא התקבלה.