ת"א 8162-05-18

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה לבטלותו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בשנת 2016. הסכם הפשרה המדובר הוא ההסכם השני בין הצדדים, לאחר הסכם הלוואה בשנת 2010 והסכם פשרה ראשון בשנת 2013. התובעת טענה כי יש לבטל את הסכם הפשרה השני בשל כפייה ועושק, אי חוקיות והיותו מנוגד לתקנת הציבור. הנתבעת טענה כי טענות התובעת הן הרחבה של כתבי הטענות ולכן יש לדחותן, וכי פסק הדין משנת 2016 צריך לעמוד בשל עקרון סופיות פסקי הדין. בית המשפט קבע כי טענות התובעת בנוגע להסכם ההלוואה ולהסכם הפשרה הראשון הושתקו בפסק דין חלקי קודם, ולכן התביעה הנוכחית יכולה להתייחס רק להסכם הפשרה השני. טענות התובע בדבר כפייה ועושק נדחו מחוסר ראיות, וטענתו כי לא היה מודע לפרטי ההסכמים סותרת את עדותו שלו. בית המשפט דחה גם את הטענה כי הנתבע הוא מלווה הכפוף לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, וקבע כי הנתבע לא היה מלווה טיפוסי מחוץ למערכת הבנקאית וכי התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכחת טענותיו. עם זאת, בית המשפט מצא צדק בטענת התובעת כי ריבית הפיגורים שנקבעה בהסכם הפשרה השני נוגדת את תקנת הציבור. בית המשפט קבע כי למרות סופיות פסקי הדין, ריבית הפיגורים כאמור בהסכם היא חריגה ובלתי הוגנת, ומגיעה ל"ממדים מפלצתיים". לפיכך, קבע בית המשפט כי ריבית הפיגורים תעמוד רק כריבית החריגה המקסימלית הנהוגה בבנק ממנו משכה התובעת את שיק ההלוואה הראשון, ורק ממועד הסכם הפשרה השני ואילך. לפיכך, התביעה התקבלה בחלקה, וכל יתר התביעות נדחו. בית המשפט לא פסק הוצאות בשל ההתלבטות הרבה הנדרשת בתיק, והתנהלות התובע.