ת"א 7847-10-09

תקציר

פסק הדין עוסק בשלושה חוזי פיתוח נפרדים לבניית בתי מגורים שנחתמו בין מינהל מקרקעי ישראל לבין כל אחד מטועמה אסעד חנא אליאס ז"ל, בנו אליאס טועמה אליאס ואחייניו אנטון ומוריס ג'אד אנטון שחאדה. שנים לאחר מכן גילו התובעים, אליאס ואנטון, כי חלקות הקרקע הוכרזו כאתרי עתיקות שנים לפני חתימת החוזים, ולכן הן אינן ראויות לבנייה. התובעים תבעו את מינהל מקרקעי ישראל בגין הטעיה, מצג שווא והפרת חובת תום לב, בדרישה להעברת הבעלות בחלקות לבנייה ולפיצוי כספי. השופט קבע כי בעוד שהתובעים הנחת את דעתו של בית המשפט כי לא היו מודעים להצהרת העתיקות בעת ההתקשרות, מינהל מקרקעי ישראל לא הביא ראיות לכך שהתובעים והמנוח ידעו עליה בפועל. השופטת מצאה את המינהל אשם גם במצג שווא רשלני, שכן ידע על אתר העתיקות אך לא גילה מידע זה לתובעים. יתר על כן, חלה על המינהל חובת גילוי מוגברת כגוף ציבורי, אך הוא כשל בחובתו. השופטת ציינה כי תביעת התובעים לפיצויים אינה חוסה תחת חוק ההתיישנות, שכן היעדר פעולה מוקדמת של התובעים לבנייה על המגרשים היה סביר. השופט הגיע למסקנה כי התובעים הוכיחו עוולת מצג שווא רשלני והם זכאים לפיצוי. עם זאת, מאחר שהתובעים לא הוכיחו כי ערכם הכספי של החלקות ללא פוטנציאל בנייה הוא אפס, הם נדרשו להגיש חוות דעת שמאי בדבר ירידת ערך זכויותיהם בתוך 60 יום. אם לא יעשו כן, דחיית תביעתם. השופטת הדגישה כי הארכה זו אפשרה תוצאה צודקת, המפצה את התובעים על הנזק שנגרם כתוצאה מרשלנות המינהל.