עת"מ 4793-05-12

תקציר

העותר ביקש לבטל מספר חיובים כספיים שביקשה העירייה המשיבה, בטענה כי החיובים אינם חוקיים. החיוב הראשון היה עבור היטלי מים, ביוב ומתקני טיהור. בעתירה נטען כי מאז הקמת תאגיד המים אין לעירייה סמכות לגבות תשלומים אלה. העירייה המשיבה טענה אחרת, וציינה כי היא גובה את התשלומים עבור התאגיד, וכי החיובים הם היטלי עבודות ציבוריות הקשורות לנכס. עם זאת, השופט צידד בעותרים וציטט את סעיף 139 לחוק תאגידי מים וביוב, הקובע כי התאגיד נושא באחריות לתשלומים אלה מהרשות המקומית. השופט התייחס גם לחוות דעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ולפסיקות נוספות של בית המשפט שתמכו בעמדת העותר. החיוב השני היה עבור היטלי סלילה וניקוז. העותרים טענו כי החיוב מיושן וכי השיהוי של שבע שנים בהוצאתו מהווה שיהוי מינהלי. המשיבים טענו כי החיוב הוצא בתוך תקופת ההתיישנות הסטטוטורית וכי העירייה יכולה לדרוש תשלום עם הגשת בקשה לאישור בטאבו, בהתאם לחוקי העזר הרלוונטיים. השופט הסכים חלקית עם העותרים, וציין כי בעוד שהחיוב הוצא בתוך תקופת ההתיישנות ולא התיישן, העירייה הייתה צריכה לדרוש תשלום קרוב יותר לביצוע העבודות, כפי שנקבע בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון. לאחר מכן פנה השופט לסוגיית התעריפים הראויים להיטלי הסלילה והניקוז, ובחן חוות דעת מומחים בנושא. חוות הדעת של המומחה המשפטי תמכה בשיקולי העירייה והועדפה על פני חוות הדעת של העותרים. צוין כי חלקת העותרים היוותה רק חלק קטן מסך השטחים שנבחנו בחישובים, ולחישובים נוספו שטחים נוספים, כגון מבני ציבור, אשר איזנו כל אי התאמה. באשר לאגרת התיעול, קבע השופט כי העירייה סיפקה ראיות מספיקות לביצוע עבודות רלוונטיות ולכן החיוב מוצדק. לסיכום קבע השופט כי היטלי המים, הביוב ומתקני הטיהור הוטלו שלא כדין והם בטלים. היטלי הסלילה והניקוז היו אמורים להיות משולמים, בניכוי הפרשי התעריפים בין מועד ביצוע העבודה למועד הנפקת החיוב, ללא ריבית פיגורים. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, וזכות הערעור לבית המשפט העליון נשמרה.