עת"א 1505-07-10

תקציר

העותר, אסיר ביטחוני, ביקש רשות לקיים שיחות טלפון סדירות עם קרוביו ועורכי דינו. באשר לפניות לקרובי משפחה, העתירה נמחקה. בפניות לעורכי דין טען העותר, כי מדובר בחלק בלתי נפרד מהזכות להיוועץ בעורך דין, שהיא זכות יסוד. שירות בתי הסוהר טען כי העותר לא עמד בקריטריונים להתרת שיחות טלפון, וכי ביקורים פנים אל פנים, שאינם מוגבלים, יכולים לשרת את אותה מטרה. בית המשפט הדגיש כי זכויותיו של העותר הן יחסיות ויש לאזן אותן עם שלום הציבור וביטחון המדינה. מאחר שהעותר לא עמד בקריטריונים של גישה בלתי מוגבלת לטלפון, ובהתחשב בסיכונים הכרוכים בהתרת שיחות בלתי מוגבלות, מצא בית המשפט את ההגבלה מוצדקת. לפיכך נדחתה העתירה. ההחלטה הדגישה את ההבחנה בין אסירים ביטחוניים לאסירים פליליים בשל הסכנה הגדולה יותר הנשקפת מאסירים ביטחוניים, והפגיעה המינימלית הנגרמת כתוצאה מההגבלה. מאחר שהעותר לא עמד בדרישות הגישה הטלפונית הבלתי מוגבלת, לא ראה בית המשפט צורך להידרש לבקשה לגישה רציפה לעורכי דין באמצעות שיחות טלפון.