ת"א 6095/04

תקציר

אהרון בלום ומאיר לוין הקימו מיזם משותף לבניית בתי מגורים על מגרש בירושלים. בלום היה אחראי על הבנייה הפיזית של הבתים, ואילו לוין היה אחראי על השגת המימון. השניים חתמו על הסכם ראשוני, לפיו לוין ישקיע 350 אלף דולר ויקבל 20% מרווחי הפרויקט. בהמשך חתמו על הסכם מפורט, לפיו לוין ישיג מימון לפרויקט. בלום טען כי לוין לא עמד בהתחייבותו וכי נאלץ ללוות את הכספים הדרושים מהבנק. לוין, לעומת זאת, טען כי מילא את חובתו וכי בלום גזל את הכספים. בלום ביקש מבית המשפט להכריז על לוין כמפר את ההסכם ולהורות לו להעביר את מניותיו בחברת הפרויקט לבלום. לוין, יחד עם נתבעים נוספים, טענו מנגד כי בלום גזל 450 אלף דולר מהכספים שהעבירו לטובת הפרויקט וביקשו מבית המשפט להורות לבלום להחזיר את הכספים, בצירוף הפרשי ריבית שנבעו מהריביות הגבוהות יותר על ההלוואה שנטל בלום. בית המשפט קבע כי בלום לא הצליח להוכיח שלוין הפר את חובתו לממן את הפרויקט. גרסתו של בלום לאירועים לא הייתה אמינה וסותרת ראיות אחרות. יתרה מכך, לוין הוכיח כי העביר לפרויקט סכומים נוספים מעבר לאלה שבהם הודה בלום. לפיכך, תביעתו של בלום נדחתה. באשר לתביעה שכנגד, קבע בית המשפט כי לוין הצליח להוכיח כי הוא ונתבעים נוספים העבירו לבלום סכום כולל של כ-470 אלף דולר. עם זאת, הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי העבירו את יתרת הסכום בסך 230,000 דולר. מאחר שבלום לא הוכיח שלוין לא העביר סכום זה, ולוין לא הוכיח שאכן העביר סכום זה, נותרה השאלה לגבי סכום זה פתוחה. לפיכך, כל צד נשא בנטל ההוכחה לגבי סכום זה. בסך הכל הוכיחו הנתבעים כי העבירו 470 אלף דולר ולא 750 אלף דולר כפי שטענו. לפיכך, נדחתה התביעה שכנגד להשבת כספים והפרשי ריבית, שכן לנתבעים לא נגרם כל נזק. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו ולשלם 40 אלף שקל הוצאות משפט לאוצר המדינה.