ת"צ 22392-08-19

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המוסד לביטוח לאומי, בעניין דרישת המוסד כי תושבים חוזרים ישלמו דמי ביטוח בריאות במהלך "תקופת המתנה", הנמשכת עד שישה חודשים, שבמהלכה אינם זכאים לשירותי בריאות. על בית המשפט לאשר תחילה את התביעה הייצוגית, המחייבת קיומם של מספר תנאים. התנאי הראשון הוא שהתביעה צריכה להיכנס לגדר חוק התובענות הייצוגיות. המבקש טען כי התביעה נופלת תחת סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק התובענות הייצוגיות, שעניינו תביעות נגד רשויות להשבת מיסים שנגבו שלא כדין או תשלומי חובה. בית המשפט הסכים עם המבקש, ודחה את טענות המוסד לביטוח לאומי כי הגבייה אינה בלתי חוקית, וכי הבקשה אכן נופלת בגדר החוק. מעבר לסוגיה המהותית, המחלוקת הפרשנית נסובה סביב חוק ביטוח בריאות ממלכתי והאם הוא מחייב כדין תושבים חוזרים בתשלום דמי ביטוח בריאות בתקופת ההמתנה. המבקש טען כי מאחר שתושבים חוזרים אינם זכאים לשירותי בריאות בתקופה זו, אין לחייבם בתשלום ההפרשות, החלות רק על "מבוטחים". עם זאת, המוסד לביטוח לאומי טען כי תכלית החוק וההיסטוריה החקיקתית שלו תומכות בעמדת המוסד כי תושבים חוזרים חייבים בתשלום דמי אבטלה גם בתקופת ההמתנה. בית המשפט הסכים עם פרשנות המוסד לביטוח לאומי, וציין מספר נימוקים. ראשית, בית המשפט הצביע על הגדרת "מבוטח" בחוק כמי שזכאי לשירותי בריאות, והסביר כי אמנם תושב חוזר בתקופת ההמתנה אינו זכאי לשירותי בריאות ללא תשלום "אגרה מיוחדת", אך אין זה אומר שאינו מבוטח. בית המשפט הדגיש כי התשלום המיוחד הוא אופציה לתושבים חוזרים לקבל שירותי בריאות בתקופת ההמתנה. שנית, בית המשפט ציין כי הצמדת הזכות לקבלת שירותי בריאות לתשלומים היא פרקטיקה מקובלת בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ותושבים חוזרים אינם יוצאים מן הכלל. שלישית, בית המשפט הבהיר כי ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 58 לחוק, הנוגע לתושבים השבים לישראל, תומכת בפרשנות לפיה עליהם לשלם דמי שימוש בתקופת ההמתנה. בנוסף, פסק דין קודם של אותו בית משפט, אשר דחה טענה זהה לזו של המבקש, גיבה פרשנות זו של החוק. בית המשפט הדגיש גם את המשקל שניתן לפרשנותו ארוכת השנים של המוסד לביטוח לאומי לחוק, שלא תוקנה על ידי המחוקק כדי לסתור הבנה זו. טענת המבקש כי אבסורד הוא שמבוטח משלם הפרשות מבלי לקבל שירותי בריאות נדחתה על ידי בית המשפט, אשר ציין כי "תקופות זכאות" כאלה מקובלות במשפט הסוציאלי. יתר על כן, הספרות האקדמית תמכה בעמדת המוסד לביטוח לאומי. לאחר שהגיע למסקנה כי פרשנותו של המכון לחוק נכונה, קבע בית המשפט כי לא התקיים התנאי לאישור התובענה הייצוגית, בדבר האפשרות הסבירה להצלחה. לפיכך, הבקשה לאישור נדחתה, והמבקש חויב לשלם את הוצאות המשפט של המוסד לביטוח לאומי.