ת"א 210/07

תקציר

התובעת, אלמנתו של דב שלומי, תבעה את הנתבעים בטענה כי יש לרשום את החנות שרכשו על שמה, או לחילופין להשיב להם את הכסף שנתן להם בעלה המנוח. התובעת טענה כי הנתבעים ניצלו את מצבו הבריאותי הרעוע של בעלה ורכשו את החנות מכספו, תוך הבטחה להעביר אליו את הבעלות. עוד טענה כי היא היורשת היחידה לעיזבון בעלה המנוח כפי שנקבע בצוואתו. הנתבעים הפריכו טענות אלה וטענו כי הצוואה זויפה. לטענתם, הכסף שקיבלו מדב שלומי הוא הלוואה או החזר על ההפסדים שנגרמו בחנות ועל הסיוע שניתן לו ולבתו. בית המשפט בחן את הסוגיות שבמחלוקת ומצא כי המסמך עליו חתם הנתבע המכיר בחוב אינו הסכם אלא התחייבות חד צדדית, ולכל היותר הוא שימש כהודאה בחוב למנוח. עוד קבע בית המשפט כי המנוחה נתנה לנתבעים הלוואה בסך 398,877 ₪ אותה עליהם להחזיר, שכן הנתבעת לא הביאה כל ראיה שתתמוך בטענתה להפסדי החנות או לסיועה למנוח. עם זאת, בית המשפט לא קיבל את טענת התובעת כי החנות נרכשה בנאמנות עבור המנוח, ונמצא כי לא התקיימו יחסי נאמנות בין הצדדים. באשר לתוקפה של הצוואה, קבע בית המשפט כי אין זה בסמכותו לבחון את אמיתות הצוואה מאחר שכבר הוצא צו קיום צוואה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. עוד קבע בית המשפט כי לתובעת לא הייתה זכות להתחקות אחר הכסף ששימש לרכישת החנות, שכן הוא לא נלקח שלא כדין ממנה או מבעלה המנוח, והנתבעים לא התעשרו שלא כדין. לפיכך, התביעה לרישום החנות על שם התובעת נדחתה. למרות זאת, בית המשפט הורה לנתבעים לפרוע את ההלוואה בסך 398,877 ₪, בצירוף ריבית והוצאות, לתובע. כל צד חויב לשאת בהוצאות המשפט שלו, וצו המניעה הזמני המגביל את זכויות הנתבעים בחנות הוסר באופן חלקי.