ב"ל 3827/00

תקציר

פסק דין זה מתייחס לתביעה שהגישה תובעת, כנגד החלטת הנתבעת להפסיק לשלם לה גמלת סיעוד. התובעת, שהוגדרה כ"תשושה נפשית", קיבלה את הגמלה בעת שהתגוררה בביתה, אך הופסקה עם מעברה לבית האבות ירדן בנהריה. על פי חוק המוסד לביטוח לאומי, דיירי מוסד סיעודי אינם זכאים לגמלה. השאלה המרכזית שפסק הדין נדרש להתייחס אליה היא האם מעון היום הירדני, בו מתגוררת התובעת, הוא אכן מוסד סיעודי כהגדרת החוק. השופט סוקר בהרחבה את סעיפי החוק הרלוונטיים ופסקי דין קודמים במקרים דומים. פרשנות החוק ופסקי דין קודמים מובילים את השופט למסקנה כי אדם השוהה במוסד סיעודי, כהגדרתו בחוק, אינו זכאי לגמלה, בין אם המדינה או גוף ציבורי מממנים את שהותו. השופט בוחן את אופיו של מוסד ירדן ומוצא כי הוא מארח תמהיל של קשישים עצמאיים, תשושי נפש וסיעודיים, ונמצא תחת פיקוחו של משרד העבודה והרווחה. בהתבסס על הערכה זו ותקדימים קודמים, קובעת השופטת כי התובע, השוהה במוסד כזה, אינו זכאי לגמלת סיעוד. עוד מציינת השופטת כי למרות פסיקה הפוכה במקרה דומה, הערעור הגיע לפשרה, מה שהופך את פסק הדין הקודם ללא רלוונטי. לפיכך, התביעה נדחית, ללא צו להוצאות, ולשני הצדדים הזכות לערער על פסק הדין תוך 30 יום מקבלתו.