פש"ר 18632-03-14

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב חייב שלקח הלוואה מבנק והסכים לפרוע אותה באמצעות ניכויים חודשיים משכרו. החייב הגיש בקשה להפסקת ניכויים אלה לאחר מתן צו כינוס נכסים. השאלה המשפטית הייתה האם ההסכם מהווה המחאת זכויות ואם כן, האם הוא חל על המנהל המיוחד שמונה לפי פקודת פשיטת הרגל. בית המשפט פסק לטובת הבנק, והכיר בהסכם כהמחאת זכויות תקפה. בית המשפט קבע כי לשון ההסכם והתנהלות הצדדים מצביעים על כוונה מיידית ובלתי חוזרת להמחות את הזכות לנכות את החזרי ההלוואה משכרו של החייב. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המחאת הזכויות נופלת בגדר החריגים המפורטים בפקודת פשיטת הרגל, שכן מדובר בהקצאה ספציפית המחריגה חוב זה מקופת הכינוס של הנכס. הפקודה קובעת כי אם אדם ממחה זכויות עתידיות והוכרז פושט רגל, ההמחאה פסולה כלפי הנאמן אלא אם נרשמה לפני כן. במקרה זה, אף שההמחאה לא נרשמה, היא חלה על חייב ספציפי – העירייה המעסיקה את החייב – והמועד לפירעון היה לפני ביצוע ההמחאה. בית המשפט הדגיש כי לא מדובר בניסיון להעברת זכויות בסתר אלא בהמחאת זכויות ספציפית. בנוסף, נלקחו בחשבון טענת הבנק כי ההלוואה הושגה באמצעות יחסי העבודה של העירייה והסתמכותה על ההקצאה כבטוחה. בית המשפט הגיע למסקנה כי לבנק הייתה עדיפות בקבלת החזרי ההלוואה משכרו של החייב והתיר את המשך הניכויים. פסקה מקיפה זו מתמצתת את עיקרי הטענות והפסיקה, ומספקת סיכום תמציתי של פסק הדין.