עמ"נ 43544-08-14

תקציר

פסק הדין נסוב סביב שני היבטים מרכזיים של סעיף 4 לחוק העררים בנוגע לארנונה כללית. ראשית, הוא דן בנטל ההוכחה לאישור קבלת השגה על ידי מנהל הארנונה ובמועד התגובה הצפוי. בית המשפט קובע כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהתנגדותה למנהל הארנונה בעניין הארנונה אכן התקבלה אצל המנהל, ומשכך המנהל אינו מחויב להשיב בתוך 60 הימים שנקבעו. פלט המחשב מחברת הדואר, אותו הציג המערער כראיה, אינו נחשב כראיה מספקת לקבלה. לדברי השופט, על המערערת מוטלת האחריות להבטיח את מסירת ההתנגדות, אותה ניתן לבצע באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה או מסירה אישית, ואין די בעצם טענת הקבלה ללא ראיות קונקרטיות. שנית, פסק הדין מפרש את לוח הזמנים של 60 יום לתגובה להתנגדות, הקבוע בסעיף 4 לחוק העררים. בית המשפט קובע כי המועד הקובע לתשובה הוא מועד שליחתה ולא מועד קבלתה של הנמענה. הרציונל העומד מאחורי פרשנות זו הוא הצורך בכלל ברור וברור, במיוחד לאור ההשלכות החמורות של אי תגובה בתוך ציר הזמן. פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין מכשירי תעבורה, המדגישה את חשיבות היעילות והמהירות המינהלית בעניינים אלה. השופטת מדגישה כי קביעת מועד ברור לשליחת התגובה שוללת חשש לאי עדכון האזרחים על ההחלטה ומבטיחה פתרון בזמן. במקרה ספציפי זה, גם אם התשובה ארכה למעלה מ-60 יום עד שהגיעה למערער, חזקת התקינות של מנהל הארנונה עומדת בעינה, שכן המערער לא הביא ראיות מספיקות לכך. אשר על כן, הערעור נדחה בשני הסעיפים, והמערערת נדרשת לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המשיב, בסך 5,000 ₪, והפיקדון יועבר למשיב בגין חיוב המס הרלוונטי. פסק הדין ישותף עם הייצוג המשפטי של שני הצדדים.