עמ"נ 40022-02-14

תקציר

בפסק הדין טענה הוועדה המקומית נגד הערר, ועמדה על כך שיש לפרש את התוספת לחוק באופן המתיישב עם תכליתה החברתית: לסייע ליחידים במצוקה כלכלית באמצעות פטור מהיטל השבחה בעת שיפור תנאי חייהם. הם הדגישו כי הפטור צריך לחול על "אנשים חלשים" שידם אינה משגת לשלם את ההיטל, הנקבע ב"מבחן אזור מגורים" לדירות ששטחן אינו עולה על 140 מ"ר. ועדת הערר הרחיבה על כך, והציעה כי יש לשקול את כל נכסיו של המערער במצטבר, תוך שהיא דוחה פרשנויות המגבילות את הקריטריונים של "אזור מגורים" לנכסים בודדים. עם זאת, בית המשפט התמקד בלשונו ובתכליתו של החוק, וחזר והדגיש כי על הפרשנויות ליישר קו עם כוונת המחוקק ולא לחרוג ממנה. בהקשר זה נבחן סעיף 19(ג), ובפרט פסקה (2), המתייחסת להעברת בעלות, כדי לוודא שהוא פורש בהתאם לכוונת החקיקה: לסייע לאזרחים לשפר את תנאי חייהם מבלי לנצל את הפטור לרווח מסחרי. בהדגישו את המטרה החברתית, אישר בית המשפט כי הפטור המיועד לחללי מגורים צרים חל גם אם הדירות אינן מורחבות אך ניתנות לכך. בסופו של דבר, נקבע כי המערערת זכאית לפטור לפי פסקה (2) מאחר שנסיבותיה עמדו בתנאיה באופן טבעי ומבלי לעוות את תכלית החקיקה. פסק הדין קיבל את טענות המערער, ביטל את החלטת ועדת הערר והורה לוועדה המקומית לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המערער.