עת"מ 1157/04

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לעתירה המכוונת להחלטותיהם של שני משיבים: המועצה הארצית והוועדה המחוזית. העותרים, שהם אחים, התנגדו לשינוי המוצע בתוכנית מתאר מקומית שבמסגרתו יוסב כביש ציבורי, כביש 41, לכביש גישה פרטי. הוועדה המחוזית דחתה את התנגדותם, בטענה כי כביש מתוכנן כהלכה יאפשר גישה טובה יותר למבנים עתידיים פוטנציאליים בחלקת האדמה של העותרים, ויאפשר העברת תשתיות נדרשות. לוועדה שיקול דעת רחב בעניין תכנוני זה, ותפקידו של בית המשפט לא היה לפעול כוועדת ערר אלא לוודא שהרשויות המנהליות פעלו בסבירות, בתום לב ובמסגרת סמכותן. לאחר שבחן את ההחלטה, מצא השופט כי הוועדה המחוזית אכן שקלה את כל הגורמים הרלוונטיים והגיעה למסקנה סבירה, תוך גרימת נזק מזערי לעותרים תוך שהיא משרתת את טובת הכלל. החלופות שהציעו העותרים נמצאו בלתי סבירות, ומשכך לא הייתה לבית המשפט עילה להתערב. משכך, העתירה נדחתה, והעותרים חויבו לפצות את המשיבים בשכר טרחתם.