סע"ש 1977-02-16

תקציר

פסק הדין דן בתחולתם של הסכמים קיבוציים על הצדדים, בפרט בכל הנוגע לתנאי העסקה של עובדי אבטחה וניקיון. בית המשפט קבע כי ההסכם הקיבוצי המיוחד לעובדי מדינה אינו חל על התובעת, שעבדה בחברה ממשלתית, אלא חל חוק העסקת עובדים בגופים ציבוריים והצו המקביל לו. הבחנה זו חשובה לקביעת תחילתן של הטבות תעסוקה מסוימות. בית המשפט בחן שלוש טענות עיקריות הנוגעות לשעות נוספות שלא שולמו, הוצאות נסיעה ודמי חגים. נמצא כי הנתבעת לא יישמה כראוי הסדר גמול כולל בגין עבודה בשעות נוספות, ועל כן התובעת זכאית לתשלום נוסף בגין שעות נוספות שעבדה בפועל, אך לא הצליחה להביא ראיה למספר שעות העבודה מעבר לתביעה כללית. באשר להוצאות נסיעה, קיבל בית המשפט באופן חלקי את טענת התובע כי תחבורה ציבורית הייתה נחוצה לצורך נסיעתו, אך דחה את התביעה מחוסר ראיות להוצאות ספציפיות במהלך עבודתו. באשר לדמי חגים, קבע בית הדין כי התובע אינו זכאי לתשלומים נוספים מעבר למה שכבר קיבל מאחר ועבד במרבית ימי החג ולא הוכיח כי עבודתו נעשתה מתוך צורך. פסק הדין דן גם בתביעות התובעת להפרשות מעסיק לפנסיה, הפרשות לקרן השתלמות ופיצויי פיטורים. בית הדין הסכים כי התובע זכאי להפרשות נוספות לפנסיה, אך לא בהתאם להסכם הקיבוצי המיוחד כפי שטען. במקום זאת, צו העסקת עובדים בגופים ציבוריים קבע את הסכום, ובית המשפט חישב את הסכום החייב כגבוה מתביעת התובע. עבור קרן ההשתלמות קיבל בית המשפט את טענתו החלופית של התובע ופסק לו 2,759 ₪ בהתאם לצו העסקת עובדים בגופים ציבוריים. גם התפטרותו של התובע נחשבה כחוקית, וזיכתה אותו בפיצויי פיטורים בסך 20,569 ₪ בניכוי הסכומים שנצברו בקופת הפיצויים שלו. בסיכומו של דבר, חויב הנתבע לשלם לתובע את הסכומים האמורים, ללא כל פיצוי נוסף עקב המחלוקת הכנה. כל צד היה אחראי לשכר טרחתו, וניתן לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי.