ע"א 496/89

תקציר

בתיק הנוגע לזכויות הקרקע של 11 בדואים שהועברו ממרכז הנגב לאזור סכר הנחל בשנת 1959, דן בית המשפט העליון בערעור בעקבות החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר בנוגע להחזקה בקרקע. תחילה פסק בית משפט השלום בבאר שבע לטובת הבדואים ונתן להם צו מניעה שימנע מאוניברסיטת בן גוריון להתערב בהחזקתם, אך החלטה זו בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שהורה על פינוי המערערים. בערעור בחן בית המשפט העליון האם בית המשפט המחוזי התיר באופן פסול תוספת לסיכומים משפטיים, הסתמך על טענה שלא הוגשה במהלך המשפט המקורי והתערב שלא כדין בממצאים עובדתיים של בית משפט השלום. בית המשפט העליון הדגיש כי אל לבתי המשפט לקבל טענות חדשות בשלב הסיכומים ולא להפוך בנקל את מסקנותיו העובדתיות של בית משפט קמא, במיוחד בכל הנוגע למהימנות עדים. פסק הדין הדגיש כי על ערכאות הערעור לדחות לערכאות קמא אלא אם נפלו בהן טעויות בולטות. יתר על כן, הוא דן במושג רישיונות השימוש בקרקע, והצביע על כך שרישיונות כאלה, במיוחד אלה שניתנו ללא התייחסות מפורשת, אינם ניתנים לביטול בקלות. בהתבסס על שיקולים אלה, מצא בית המשפט העליון כי לבדואים רישיון תקף להשתמש בקרקע שבמחלוקת כפיצוי על קרקעות שנמנעה מהם הגישה אליהן, ובכך הפך את החלטת בית המשפט המחוזי והחזיר על כנו את פסק דינו של בית משפט השלום לטובת המערערים. בית המשפט הורה לאוניברסיטה לכסות את הוצאות המשפט של המערערים, ובכך שיקף ניצחון של הבדואים במאבק משפטי זה על זכויות הקרקע.