עת"מ 50376-04-17

תקציר

העותרת, בעלת אולם אירועים, הגישה עתירה נגד סירוב המשרד להגנת הסביבה לאשר את השימוש באולם שלה, בשל קרבתו למפעל חומרים מסוכנים. בית המשפט דחה את העתירה מכמה טעמים. ראשית, העותרת לא פעלה בניקיון כפיים בכך שזלזלה בחוצפה בצווים שיפוטיים לסגירת העסק שלה ופתחה מחדש את אולם האירועים פעמיים, וכן בכך שלא גילתה על קיומם של הליכים פליליים נגדה. שנית, העתירה הייתה תיאורטית, שכן גם אם העותרת תקבל את האישור שביקשה, אין בכך כדי לשנות את מצבה, שכן השימוש באולם הותנה באישורן של רשויות אחרות שעמדותיהם היו שליליות כלפי העותר. שלישית, העתירה הוגשה באיחור ניכר של מספר שנים, תוך חריגה משמעותית מהמועד האחרון להגשת עתירה מנהלית. רביעית, טענת העותרת כי האולם שלה הוא "מקום קיים" נדחתה, שכן נמצא כי מדובר ב"מקום מתוכנן", וממילא לא היה הבדל במרחקי ההפרדה בין שתי קטגוריות אלה. גם טענותיה של העותרת כי התקיימו מרחקי ההפרדה הנדרשים, או שניתן להסדיר את פעילותה תחת חריגים לכללי מרחק ההפרדה, נדחו על יסוד ראיות המצביעות על ההיפך. גם טענותיה של העותרת בדבר אפליה כלפיה מצד המשרד, וכי חוזר המשרד בדבר מרחקי הפרדה אינו תקף, נדחו. לבסוף, סירב בית המשפט להתערב בהפעלת שיקול הדעת של הרשות להגנת הסביבה, וקבע כי טענות העותר בדבר השקעות גדולות באולם אינן מצדיקות זלזול בחוק. לפיכך נדחתה העתירה, והעותר חויב לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין ניכר.