ע"א 13/76

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים בגין תאונת דרכים שאירעה ב-5 במאי 1969, בה נפצעו שני נוסעים ואחד נהרג. התובעים – הנוסעים הנפגעים, עזבונו של המנוח ובעל הרכב – תבעו את הנהג ואת חברת הביטוח שלו על נזקים בבית המשפט המחוזי ונפסקו להם פיצויים. חברת הביטוח ערערה וטענה כי היא אינה אחראית כלפי הנוסעים ברכב, שכן אין חובה חוקית לבטח בעל רכב מפני אחריות כלפי נוסעיו בעת התאונה. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי), תש"ז-1947, קיימת חובה חוקית לבטח נוסעים מאז תיקון בשנת 1967. חובה זו חלה על כל סוגי הרכב עד ינואר 1969, וחברת הביטוח הייתה חייבת לפצות את התובעים. בנוסף, פסק הדין ציין עילה נוספת לדחייה, תוך שימת דגש על ההיבט החוזי של התיק. נוסח פוליסת הביטוח היה סותר, וגרם לאי בהירות לגבי היקף הכיסוי. בית המשפט פירש את החוזה לטובת המבוטח, והגיע למסקנה כי ביקש וקיבל ביטוח לנוסעיו. חברת הביטוח לא הסבירה למבוטח את ההבדלים בין סוגי הביטוחים השונים, מה שגרם לו להאמין כי השיג כיסוי מתאים. על יסוד שתי נקודות אלה נדחו הערעורים, וחברת הביטוח חויבה לשלם את הוצאות התובעים. השופט ויתקון וממלא מקום הנשיא לנדוי הסכימו עם דעתו של השופט כהן.